הוא לא התחרט אפילו לרגע. היה לו מין חיוך משונה על הפרצוף,
חיוך כזה של מין סיפוק או הקלה, חיוך שלא ירד לו מהפרצוף. הוא
לא הפסיק לחייך אפילו כשהם לקחו אותו באזיקים.
כשעבר בדלת, קלט בזווית עינו את מעילו ואת מפתחות הבית, והושיט
את ידו אליהם מתוך אינסטינקט. הוא משך אותה מיד בחזרה. החיוך
שלו אפילו התגבר.
הוא לא התנגד כשהם לקחו אותו, הוא הלך ברצון. הוא היה חופשי
עכשיו, קל כנוצה.
הוא היה מסוגל לשמוע במוחו את הקול הקורא "תיקח מעיל, קר
בחוץ!!!" בעודו הולך אחרי השוטרים באוויר הלילה הקר. לרגע מש
חיוכו, כאשר פשפש בכיסיו, מצא את ארנקו והשליכו אל השיחים,
אולם אז חזר ביתר עוצמה אל פניו.
בחקירה הוא לא אמר דבר, רק הביט אל האוויר כשאותו חיוך על
פניו, ומדי פעם פלט גיחוך מוזר. הוא לא הכחיש את ההאשמות, הוא
חתם על כל מה שנתנו לו. הוא רצה רק להיות חופשי סוף סוף. כשהם
סגרו עליו את סורגי התא, הוא ידע שיותר הוא לא ישמע את הקול
הצורם שלה צורח לעברו "תתלבש חם, ותתקשר כשתגיע!".
רק כאן, בתוך התא האפל, הוא ידע שהוא חופשי. חופשי סוף סוף.