אמא תמיד אמרה לי שעם הזמן זה יעבור.
בצבא למדתי שכל יום שעובר לא חוזר.
חברה שלי נהגה להקניט אותי, כשהייתי מייבב על שריטה זו או
אחרת, שעד החתונה זה יעבור לי, הקנטה כפולה בהתחשב בעובדה
שהשעון הביולוגי שלה תקתק בדציבלים שהפריעו לשכנים להרדם
בלילות.
כשהפכתי לאדם מן היישוב עם עבודה, ילדים ומשכנתא לא היה לי
מספיק זמן לעצמי.
לפני עשרים שנה כשהשעון הביולוגי שלה כבר כמעט עמד מלכת רציתי
שהזמן יאט ויתן לי עוד קצת מעצמו בחברתה ואילו עכשיו, ממרומי
מרפסת ארבעת המטרים שלי בבית האבות המשופץ שהפך למשכני הקבוע,
אני רק מבקש ממנו שיעבור כבר, ישיג אותי ולא יביט לאחור.
כל חיי ניסיתי להבין אותו, תהיתי על השליטה המוזרה שהוא קנה על
חיינו וצפיתי באנשים שהשתעבדו לו, ליצור המוזר, ששום אדם לא
הצליח מעולם להסביר.
חכמי כל הדורות נותרו מבולבלים כשבאו לשאול מיהו בכלל? הם ידעו
תמיד להשתמש בו על מנת למדוד או להבין, אבל ברגע שנדרשו לעמוד
על טיבו פרשו לחדרם עם כאב ראש ועיניים מעורפלות.
אני עומד בחדרי מול המראה מביט בבבואה הנשקפת אליי, הפנים
החלקות, השיער השחור והשופע, הגוף הרזה והשרירי, העיניים
התמימות המביטות בתקווה אל העתיד ואז הוא מגיע מאחור ובמחי יד
מסיר את הלוט ומפזר את הערפל, חושף בפניי את האמת כמו שהוא
רואה אותה- הקמטים שמסתירים את כל הפנים, הגוף השבור והרופס
ועיניים מזוגגות שרוצות להיעצם ולשכוח, כבר אמרתי שאני שונא
אותו ?
עכשיו, אחרי שקברתי את רוב מכרי וכבר אין לי הרבה עיסוקים יוצא
לי לבלות לא מעט בחברתו, השהייה הארוכה במחיצתו גורמת לי
להרהר, לבחון את הנושא מזויות חדשות- אולי הכל נובע מפחד, אולי
אם רק נרים את ראשנו נשתחרר מעולו, מה כבר יש לי להפסיד?
החלטתי שזוהי הדרך לנצח אותו, אם רק אצליח להתחכם איתו, לנצח
אותו במגרש שלו, לפחות יתרון ההפתעה יהיה שלי, לבטח אף אחד
מעולם לא ניסה זאת. הלא יש לי טיעונים חזקים, אני אגייס לעזרתי
את חוכמת כל הדורות ואהלום, אנסה להכריע אותו בנוק אאוט ולסיים
כבר את הפארסה.
הלוא אתה פאראדוקס מיסודך, אני אומר לו, תראה אותי, אני ממשיך,
כבר מאה שנים אנחנו הולכים יד ביד וכאילו רק אתמול הכרנו, אליי
התגנבת מאחור לפני שהספקתי להרגיש ואילו אחר שמייחל לבואך
יעבור ענויי שאול עד שתואיל להראות את פניך, והרי זה בלתי
אפשרי למדוד אפילו כמה מהר אתה זז, אני מנסה לבטל אותו, אין לך
מקום בחיי אלא בעכשיו והוא נמשך כהרף עין והופך לעבר.
הרי היה ההוא, היהודי החכם, שאמר שהעבר ההווה והעתיד נמצאים פה
בהישג יד ושגם אתה, החמקמק, אחרי הכל הנך ככל המימדים, אם זה
כך, למרות שאין הרבה שיבינו אם צדק אותו אחד, אזי המחר כבר
נברא ואתה לא זורם, מתקדם ומתמסמס לנו בין האצבעות כמו
שהורגלנו לחשוב, אלא קבוע, ללא יכולת להשתנות. קצת שונה מהדמות
המאיימת שאתה מתימר לייצג, אהה ?
בנקודה זאת אני קצת מתרגש, אני בוחן את פרצופו מנסה למצוא
סימנים לחשש, האם סוף סוף קם האחד שיכול עליו, שינצח אותו ?
פני הפוקר שלו לא מראים צל צלו של פחד ואני מתחיל לחשוש, לא
נעים להסתכסך עם יריב רב עוצמה, מה עוד שהבטחון שלו גורם לי
לשאול את עצמי אם לא ניהלנו כבר את השיחה הזאת בעבר, הזיכרון
כבר לא מה שהיה.
בזוית פיו מתהווה תחילתו של גיחוך, דבר שגורם לי לחשוב שוב,
היהודי ההוא שאמר את דברי הטעם הללו, כבר מזמן מרקיבות עצמותיו
מתחת לאדמה ועם כל חוכמתו וראייתו למרחוק גם הוא לא יכול היה
על ידידי המגחך וגם אותו רק המוות שחרר מכבלי הזמן, אולי, אני
מודה ביני לבין עצמי, לא סתם הוא מושל בכיפה מתחילת כל דבר,
ולא קם עדיין האדם שיביס אותו, והנה הוא מגחך בפה מלא בפינה,
מודע לגמרי לכוחו.
נכשלתי כמובן, כבכל פעם, אבל, מנסה לנחם את עצמי, אין לי מה
לדאוג, כמו שאמר פעם מישהו העבר נעלם, ההווה כהרף עין, העתיד
איננו עדיין אז דאגה מניין ???

דפיקה בדלת.
אחות נחמדה שאת שמה כבר התייאשתי מלזכור עומדת בפתח, מלהגת
משהו על ארוחת ערב שמוגשת בחדר האוכל וכמה כדאי שארד יחד עם
כולם, בלה בלה בלה...
תרצה להצטרף, אני פונה לשאול אותו, אבל הוא כבר איננו, איך
הזמן נעלם כשנהנים.