אני שונא את הפסיכולוג שלי.
הוא חושב שהוא יודע הכל, וזה דבר נורא מעצבן.
בכלל, אני טיפוס עצבני, לפחות ככה הוא אומר.
הפעם הראשונה שבאתי אליו היתה בגיל 15. ההורים שלי הכריחו אותי
ללכת אליו כי המצב שלי בלימודים התדרדר והתחלתי להתרחק מהחברה.
לא פלא שעשיתי את זה אחרי שגיליתי בגיל 15 שהחברה הראשונה שלי
בגדה בי במשך חודשים ארוכים עם החבר הכי טוב שלי, טיפוס שחשבתי
שאני יכול לסמוך עליו בהכל. הייתי כזה תמים באותה תקופה
והאמנתי להכל. אפילו האמנתי לה כשהיא היתה אומרת לי שהיא הולכת
אליו בשביל ללמוד למבחן. בטח.

מאז הפסקתי להיות כל כך נאיבי ולא סמכתי יותר על אף אחד.
חוץ מעל הכלב שלי, יששכר.
אתם יכולים עד מחר להגיד שזה שם דפוק לכלב אבל אני החלטתי
לקרוא לו יששכר.
כותבים עם פעמיים שין, מבטאים רק אחת.
את יששכר קיבלתי מתנה ליומולדת תשע ומאז אני איתו. כל משבר
בחיים שלי, כל חברה שזרקה אותי, כל דבר שהיה לי, הוא היה שותף
אליו. גם כשעזבתי את הבית (בעל כורחי) לפני שנה, בגיל 21,
יששכר בא איתי.

עכשיו יששכר כלב יחסית כבר זקן והוא מתחיל לשכוח דברים. לא סתם
דברים, כמו למשל מי אני, או לציית לפקודות. זה שטויות. אבל
אחרי שרואים אותו לפחות אחת לשבוע נופל במדרגות של הבניין, או
מנסה לעבור דרך הדלת כשהיא סגורה, זה כבר מצב חמור ולא מצחיק.
המקום היחידי שאני לא לוקח אליו את יששכר איתי, הוא הפסיכולוג
שלי.
אפילו לשירותים מדי פעם הוא בא, לא נראה לי שמפריע לו.
לעבודה הוא לא היה בא, כשהייתה לי. פוטרתי ממנה לפני חודשיים
בגלל שהתעצבנתי על לקוחה נודניקית שהתחילה לתחקר אותי תחקיר
ביטחוני מקיף, על איזה סוגים יש לנו, ובאיזה צבעים זה בה, ואם
יש הבדלים דרמטיים במחירים. אחרי שעה של הרצאה היא בסוף עוד לא
קנתה כלום, אז נורא התעצבנתי עליה ואמרתי "כוס אמק". אני נשבע
שאמרתי את זה בלב, או לפחות ניסיתי. אבל היא שמעה ופיטרו
אותי.

לצבא לא התגייסתי.
כלומר התגייסתי אבל אחרי כמה חודשים השתחררתי על סעיף נפשי.
סיפור יותר מדי ארוך בשביל שאני אפרט כאן.

כמו שאמרתי כבר, אני שונא את הפסיכולוג שלי.
בתשעים אחוז מהדברים שהוא אומר, הוא צודק.
הוא אמר לי פעם למשל שאני בוחר להוציא את האגרסיות שלי באמצעות
הספורט. דבר שהיה נכון, עד שעזבתי את האגודה והפסקתי להתאמן
בהדיפת כדור ברזל. דווקא הייתי טוב בזה.
הוא גם רשם לי כדורי הרגעה כאלו, שלקחתי אותם במשך שנים, עד
שנמאס לי והודעתי לו שאני רוצה להפסיק.
אז הוא אמר שאני יכול להפסיק כי לדעתו התקדמתי פלאים ושאני לא
זקוק להם יותר.
הוא אמר שאני כבר לא אותו בנאדם אגרסיבי כמו שהייתי פעם,
ושנרגעתי פעם.
כששאלתי אותו איך זה יכול להיות הוא אמר שיכול להיות שזה בגלל
שיששכר מזדקן ואני מקדיש את תשומת הלב שלי אליו ושוכח מהבעיות
היום-יומיות שלי. שאני משתדל לעזור לו ובכך אני למעשה נרגע.

האמנתי לו. חשבתי לעצמי שסוף סוף הוא הצדיק כל אגורה שחוקה
שירדה מחשבון הבנק של אבא שלי בשבע השנים האחרונות.
מהר מאוד הבנתי שכל מה שהוא אמר לי אז נכנס לקטגוריה של בולשיט
אחד גדול ושאני סתם עצבני כמו שהייתי פעם, לא רגוע בכלל.
זה נורא עצבן אותי כשהבנתי את זה, ונמאס לי כבר באמת מכל
הבולשיט שהוא מאכיל אותי. החלטתי שאני הולך להגיד לו בדיוק מה
שאני חושב עליו ולהפרד ממנו סופית.

הלכתי אליו למשרד, היה כבר ערב, מעבר לשעות העבודה שלו.
האור עדיין דלק בחלון שלו ולפי זה ידעתי שהוא בטח עוד עובר שם
על תיקים או משהו בסגנון, בטח קורא ספרים שפסיכולוגים קוראים
לפני השינה. אנא עארף.
עליתי במעלית לכיוון החדר שלו ונכנסתי לחדר שלו באטרף. מצאתי
אותו שם יושב ומעשן ג'וינט. האפר של הג'וינט נפל על תיק רפואי,
של אחד החולים שלו, כנראה. אפילו במאפרה הוא לא טרח לשים את
זה.
צעקתי עליו. כל כך חזק צעקתי עליו. אמרתי לו כל מה שאני חושב
עליו ועל כל שיטות הטיפול שלו, אמרתי לו שאני לא מאמין בכלל
במה שהוא אומר ושהוא סתם חרא, ושאיך הוא מתנהג לחולים שלו,
מעשן ככה ג'וינט על התיקים הרפואיים שלהם. אמרתי לו שהוא המקרה
הכי גרוע שהוא אי פעם ראה, ושהוא בעצמו צריך ללכת לפסיכולוג.
אז הוא התעצבן עלי וצעק עלי לצאת מיד מהמשרד שלו לפני שהוא
קורא לבטחון שיבואו לעצור אותי.
באינסטינקט כזה שאני לא יודע מאיפה הגיע לי התחלתי להרביץ לו
מכות.
מכות רצח הבאתי לו.
זה הרגיע אותי מאוד, למען האמת.
מסתבר שכל מה שהייתי צריך זה להפטר מהפסיכולוג שלי, או לפחות
להוציא עליו את העצבים שלי כמו שעשיתי במשרד. להוכיח לעצמי
שאני צדקתי.
אז נכון, עכשיו אני מחכה למשפט שלי בתא המעצר, ונכון שאת יששכר
אני לא אראה הרבה בתקופה הקרובה, ונכון שהחברה חושבת שאני
מטורף, אבל אני חושב דווקא שעכשיו אני בריא. מאוד אפילו. יותר
בריא משהייתי אי פעם.
וכל מה שהייתי צריך לעשות זה להוכיח לפסיכולוג שלי שהוא טעה.
כל כך כיף להגיד את זה.

הפסיכולוג שלי טעה.