אני מצטער.
אני מצטער על כל הדברים הקטנים שאני עושה, ולא מודע עד כמה אני
לא בסדר.
אני מצטער שאמרתי לך חלק ממה שאמרתי, אני מצטער שרמזתי לך
דברים שעולים רק במוחי הקודר, ומצטער שלפעמים גרמתי לך להרגיש
עצובה ותוהה.
אבל בבקשה, אל תקחי ממני את אביבי.
כל כך הרבה זמן חיכיתי שהוא יגיע, והוא התעכב.
וככל שאר העונות, גם הוא יחלוף יום אחד.
אז בבקשה אל תקחי אותו, עדיין לא.
עד לא מזמן חייתי בחורף, בכפור הנצחי, ולכן נכנסתי אל תוך עצמי
ובהיתי באביבים של אנשים אחרים.
ואז את באת, והשמש הראתה את פניה אליי, ואיזו הרגשה נעימה
זאת.
אך מדי פעם יש עננים שמפריעים לקרניה לפגוע בעורי ולחמם אותי,
ופתאום נהיה קר.
ואני יודע שגם את מרגישה באותם עננים.
אני מנסה לומר שעננים אלו אינם גדולים, ואת מאמינה לי, אבל ככל
שהזמן עובר אני תוהה לעצמי אם אני מרמה את עצמי.
עננים אלו הם אינסופיים, ואיני רואה את קיצם.
ולפעמים את מכסה את השמש שעומדת מעל ראשי.
לפעמים את באה ומכסה אותי, ושוב נהיה קר, ואז את זזה, ואני
מתחמם שוב.
אבל לפעמים את מכסה אותי יותר מדי פעמים, ואז כשאת זזה עדיין
קר לי.
אני קופא.
ואני שוב בחורף.
אבל יש שמש בחוץ. את לצידי. כל אדם אחר במקומי יגיד שאני צריך
לפרוח וללבלב, אבל אני נמצא בחורף.
קר לי, כואב לי, אני מרגיש חלש ואני כל כך עייף, ואני לא יודע
אם תכסי אותי שוב, מה יעלה בגורלי.
אני מותש, אני חלש, ואני נמצא על ערש-דווי.
אז אל,
אל תעשי זאת שוב.
תני לי ליהנות קצת מהשמש הטובה שנמצאת איי שם למעלה.
ואני כל כך מצטער לומר לך, פשוט תישארי שם. תישארי שם לקצת
זמן.
אני לא יודע אם מקומך איתי, כי את גורמת לי גם אביב וגם חורף.
אז אולי מקומך שם, מהיכן שהגעת, בארץ בה תהפוכות הן חלק
מהשגרה, אבל אני רוצה להנות עוד קצת מהשמש הטובה.
אני כל כך מצטער, אבל אולי באמת כדאי שתלכי.
תני לי רק עוד זמן קצר ליהנות מהשמש הטובה, ואז תוכלי לחזור,
את והחורף, ואולי אני לא אשרוד את החורף הבא, אבל לפחות אני
אזכר בשמש הטובה.