הזונה

היה זה יום חם של חודש יוני, ואותו בוקר זכור לי כבחלום. את
הזונה הכרתי כבר שנתיים. לא אכחיש שמחשבות על מותה ענגו אותי
מפעם לפעם, אך אורח חיי הבורגני והוותרני גרמו לי לסלק מחשבות
אלו במהירות. התוכנית לא הייתה מגובשת בראשי, אף לא חשבתי עליה
לפניי המפגש הגורלי.
כשפגשתיה באותו יום עוררה בי הזונה, כהרגלה, חלחלה עמוקה. צבע
שיערה הכתום, כתום זועק כזה לא ראיתי מימי, שכנראה נצבע מספר
חודשים לפני פגישתנו, חשף שורשי שיער כהה, דהוי. עורה היה כשל
חזיר חולה סופנית. שיערה הגזוז כמו של חיה סוררת תיחם את פניה
הקטנות שבמרכזן עיינים מפתיעות בגודלן, שהיו פעורות ומימיות.
צורתה החיצונית הייתה מעוררת סלידה כל כך, עד שנמלאתי פחד
מהאפשרות כי בעוברי בקטע דרך צר עלוללות ידינו להתחכך זו בזו-
זוועה כזו לא יכלתי לשאת!
אחרי החלפת מילים קצרות גמלה ההחלטה בליבי. ידעתי שרק ריגוש
חדש מסוג זה יעורר את נפשי הגוועת, מחדש. אל יחשוב הקורא
התמים, שמחשבות ריגוש כוחני הן הסיבה לביצוע המעשה. אם יחשוב
ככה  יחשב לא רק תמים אלא שוטה חסר אופי. הזונה גרמה לי נזק
במשך השנה וחמשת החודשים האחרונים, אך מעולם לא עוררה בי לפניי
מחשבות מהסוג המסוכן הזה שנקראות- נקמה אכזרית. חוץ
מכך, סבורה הייתי כי אובדנה לא יגורם תרעומת בציבור, ואף לא
התענינות קלה שעלולה היתה לגרום, במקרה אחר, לחשד מסוכן.

תוכניתי דרשה הכנות מוקדמות. היה עלי לפנות תחילה את מרתף
ביתי, לשפץ אותו קלות, לטיח, ולסדרו לקראת הבאות. נסעתי
באוטובוס, ברכבת, ובאוטובוס נוסף רק כדי להגיע לחנות סאדו
מצועצעת במרכז הארץ. את כתובתה השגתי מידיד, איתו התכתבתי
חודשים, אך מעולם לא ראיתי את פניו. בכל מקרה, סבורה אני, כי
מת האיש.
נכנסתי לחנות, ותוך מחצית השעה בזבזתי שתי משכורות של עבודה
קשה. המוכר, שהיה מורגל בקניות מתונות, נראה מזועזע ממגוון
רצועות העור, חבלי הקשירה, ומכשירי העינויים הרבים שקניתי. הוא
שאל, תוך כדי חיוך שלא הצלחתי לעמוד על טיבו, אם אני עורכת
מסיבה, והאם גם הוא מוזמן. חייכתי בקושי
רב חזרה, חיוך עקום ולא משכנע, שגזל חצי מכוחותי, ויצאתי
במהירות.

לכידתה של הזונה לא היתה מלאכה מסובכת. גררתי אותה לביתי
בתירוצים שונים, ובלתי אמינים במבט לאחור, וכאשר נכנסה לחדר
האורחים חבטתי בראשה עם מוט ברזל שמצאתי במקרה כאשר פיניתי את
המרתף. גררתי בקושי את גופה המאוס במורד המדרגות, קשרתי אותו
בחבלים לקורת עץ אנכית, ואת צווארה, ידיה ורגליה חיברתי
ברצועות עור גסות שהתחברו לקירות המרתף. ידעתי שזמן רב יעבור
עד שתתעורר, והחלטתי לישון שינה חטופה. כל ניסיונותי להירדם
נכשלו כישלון מטריד, התיישבתי על שולחן הכתיבה הירוק והמשכתי
לקרוא ברומן ישן שעסק בספרים, אנשיי דת, ומזימות אפלות. תוכנו
של הספר זיעזע אותי כל כך, עד שנאלצתי להפסיק את הקריאה בפעם
החמישית באותו שבוע.
ירדתי אל המרתף לקול צווחותיה של הזונה. ידעתי שחובה עליי, עוד
היום, לאטום את המרתף באופן בו לא ישמעו צעקותיה מחוץ לבית.
המרתף היה חשוך, וקשה היה לי לראות את המתרחש. הדבר הטריד
את מנוחתי, ובמהירות שלא ידעתי כמותה, הדלקתי את מנורות הניאון
שהיו מכוונות ישירות אל מקום הימצאה של הזונה. הזונה השתתקה,
ומיצמצה בעינייה בצורה שעוררה את יצריי הגרועים ביותר. באותו
רגע הנחתי, שתוכניתי תתארך מעבר למה שחשבתי. הסבל שעליי לגרום
לזונה צריך להיות ממושך, ולא גופני בלבד. הזונה לא הבחינה בי,
ושמחתי על כך. סבבתי את המרתף כך שלא תוכל לראות את פניי,
וקשרתי את פיה ועינייה במגבת מטונפת. במשך השבועות הבאים עברה
הזונה ייסורים גופניים קשים, גופה הלך והתכווץ ממנות האוכל
הזעירות שהגשתי לה, ונאלצתי להדק את החבלים, ורצועות העור
לעיתים קרובות. סימניי המתיחה הופיעו על גופה כמשטחים כחולים.
על חתכיי גופה, נזל דם חדש על הישן שהתקשה. בלילות שמעתי את
יבבותיה, וקירות הבית הזדעזעו בכל פעם שדפקה את ראשה כנגד קורת
העץ.

כעבור שנה הייתה חלשה מאוד, והרגשתי שהיא מתחילה לאבד את דעתה,
דבר שרציתי למנוע בכל מחיר. לכן, הפסקתי את ההתעללות הגופנית,
מנות האוכל גדלו משמעותית, ועיתונים יומיים מצאו דרכם אליה בכל
יום. בנוסף, נרשמתי אני, לקורס פסיכולוגיה בבקרים, ולחוג צלמים
חובבים בערבים. בפעם הראשונה מזה זמן רב, הרגשתי שפגישותיי עם
אנשים מועילות לי. עם כמה מהם אף התחברתי, אך לא במידה שתגרור
ביקורים ביתיים.
במשך שלושת השנים בהם למדתי פילוסופיה, השתכלל שיכלי, והייתי
מוכנה להמשיך בתוכנית. הוצאתי את הזונה, קשורה בחבלים עבים, מן
המרתף. הייתה זאת הפעם הראשונה שראתה אור שמש מזה חמש שנים.
מסוממת לגמריי, בעקבות כמות אופיום קטנה שהכנסתי למזונה,
הובלתי אותה, כמעט בלא מאמץ בשל משקל גופה, לחדר הרחצה. שטפתי
את גופה ביסודיות, והלבשתיה בגדים נקיים. גזזתי את שיערה הארוך
והמבחיל, וחבשתי את פצעייה החדשים, שגרמה לעצמה. את חדרה הכנתי
במשך חודשים ארוכים בכדי למנוע כל אפשרות בריחה. הזונה,
שהתעוררה מהזיותיה בנתיים, נשכבה על המיטה הגדולה והרכה בחדרה,
ושקעה בשינה שנמשכה כמה ימים.
במשך חצי שנה זכתה הזונה לייחס שלא זכתה לו מימיה. אוכל משובח
הוגש לה מידי יום, בגדים נקיים, ומגזיניי אופנה. האור בחדרה
היה צהוב ורך וכבה בלילות, בניגוד למנורת הניאון שדלקה ברציפות
באור חזק ולבן. היא זכתה למקלחת חמה פעם בשבוע, ולאור שמש פעם
בחודש. כאשר מצאתי דבר מה שכתבה הבנתי שחזרה אליה רוח החיים,
ורצונה החזק להשתחחר מהגורל שיעדתי לה. החזרתי אותה למרתף,
ושם, חיברתי את גופה למיטת עינויים, שנמצאה בצידו השמאלי של
החלל. כאשר חתכתי את גופה הבשרני בעזרת סכין קטנה דמויית חצי
סהר, צעקה בצורה כה נוראית, עד כי חשבתי שהפרזתי בעומק החתך,
ופגעתי בליבה. הסבל שעבר על הזונה לא יתואר. צלילות הדעת ששבה
עליה, חידדה את הכאב והיסורים, ומפעם לפעם התחננה כי ההרוג
אותה.
התחלתי להזריק לה סמים קשים פעם בשבוע, ולאחר שהתמכרה אליהם
בצורה מוחלטת, הקטנתי את מינון הסם. כאשר לא קיבלה את המנה
התעוות גופה בצורות משונות, וכשחששתי לחיה, השגתי עירוי
והזרקתי אותו לוורידה ביחד עם מנת הסם.

בשנה השמינית, מקרה מוזר קרה. נכנסתי למרתף בוקר אחד בלא
זהירות יתרה, ושלחתי ידי אל ארון העירוי. באותו רגע, זינקה
עליי הזונה מאחת הפינות, אוחזת בידה גרזן גדול וחלוד, מכוסה
שכבת דם יבש, ופיספסה אותי אך במעט. התגלגלתי במהירות על הרצפה
הדביקה והמצחינה, תפסתי את מוט הברזל, ובנחרצות שטנית, חבטתי
בביטנה. חבטה זו השכיבה אותה מיד על הריצפה, אך חמתי בערה בי.
חבטתי בכח בראשה, ברגלייה, בידיה ובחזה, עד שלא נשאר מקום אחד
שלא כוסה בדם. לאחר מכן, קשרתי אותה בחוזקה, בקשרים כפולים
ומשולשים, שהיו מיותרים במצבה. הזונה הייתה עכשיו קרובה
לשיגעון מוחלט. היא מלמלה משפטים סתומים, וביקשה בקשות לא
הגיוניות. החלטתי שעליי לחזור על פעולת השנה החמישית ולהוציאה
מן המרתף, אך הפעם בזהירות יתרה.

ניגשתי אל המרתף, אחרי חודשים שלא העזתי, ופתחתי באיטיות את
הדלת הכבדה.            
למרבה זוועתי, נגלה לעייני מחזה, שלא חשבתי כי אפשרי. על קרש
עינוייה שכבה הזונה, ריח דם קרוש וצוואה לחה נדף ממנה, וראשה
היה שמוט. התקרבתי לאט, ודחפתי את ידי, בחלחלה גלויה, מתחת
לצווארה, הפצוע והמדמם ממאבקיי גסיסה אחרונים, שהיה נתון
ברצועת העור השחורה.
צינה אחזה בגופי, השערות על גופי סמרו וטרטור בלתי פוסק נשמע
כאילו ממקור רחוק. הדופק של הזונה הפסיק! לא יכלתי לחשוב על
זוועה גדולה מזו. אחרי עמל של שנים, ועוד כשהייתי כל כך קרובה
להנאה המובטחת היא איבדה את נשימתה האחרונה, והחמיצה בחודשים
ספורים את ייסורי המוות שציפו לה. עליתי במעלה מדרגות העץ.
דיכדוך אחז בי, ולא היה בכוחי לפנות את הגופה משם. השארתי אותה
שם בכבליה וידעתי שלא סיימתי את שנדרשתי. התיישבתי על כורסתי
המוכתמת, בצידה השמאלי, סמוך לירכי, נח לו הספר הזוועתי, אותו
לא סיימתי לקרוא מעולם. מחשבות אבדון פקדו אותי תכופות, בינתי
נסתלקה לפתע ולא יכלתי לחשוב שוב בצלילות. שנים של עבודה
מדוקדקת ירדו לטימיון. המשכתי לחיות עוד כמה חודשים, כאשר גופי
נאבק ברעב, ונפשי נאבקת בתחושות היאוש וההחמצה שהיתה יסוד
הכאבים בחזי. חיי הגיעו לקיצם ביום חורף של חודש פברואר, בליל
שישי של ירח פגום.

כעבור שלוש שנים לערך, מצאו אותי שני סטודנטים לאמנות. הם חקרו
יצירה סוריאליסטית של מגריט, יצירה שאומנם הייתה ברשותי תקופה,
אך נגנבה באחד מלילות העינויים שעברו עליי ועל הזונה במרתף
החשוך. שבוע לאחר מציאת גופת הזונה, וגופתי, הסעירו העיתונים
הגדולים את המדינה כולה בתמונות צבע שנראו כאילו נלקחו מימי
האינקויזיציה. באביב פרצה מלחמה. העיניין נשכח כולו, ואיתו גם
חיי. היה זה כאילו לא הייתי מעולם.