כשהבראתי הרופאים המליצו לי ביקור שנתי בבית החולים. אני חושב
שזה עושה לי טוב לראות אנשים סובלים. זה מכניס לפרופורציות.
הסבל היומיומי שלי מול הסבל שלהם.

לי גם יש את היתרון שהחולים לא יכולים לנעוץ בי את המבט המתנשא
של - "מה אתה בכלל יודע על סבל ?" אחרי הכל גם אני הייתי שם -
במיטה עם האינפוזיה והסדינים הירוקים, ובכיסא הגלגלים עם יריעת
העור הלא נוחה.

אני, לעומת זאת, יכול לנעוץ בהם את המבט המתנשא של - "בזמני זה
היה הרבה יותר קשה כי לא היו את כל הפינוקים של היום". זה ללא
ספק מבט חזק, בייחוד בארצנו מרובת החלוצים והביצות המיובשות.

אבל אני לא עושה את זה כי אני לא מאמין בכל המבטים האלה. והיום
שאני יושב לי בניחותא על הכורסא בחדר הקבלה, רק לצורך בדיקה
שגרתית, שומע בקצה המסדרון איזה זאטוט צווח בהיסטריה - שלא
הייתה מביישת ניצול שואה - כשהאחות מנסה לקחת לו דם, הסבל שלי
נראה רחוק וחסר חשיבות. טוב, סבל זה דבר ששוכחים מהר.

אז נשאר רק להסתכל על העוברים ושבים. האחיות שהזדקנו, האחיות
הצעירות החדשות. מנהל המחלקה שבזמנו היו לו כמה שערות גם בקדמת
הראש. איזה סבא זקן ששוכב בלי נוע על מיטתו ולא ברור אם הוא חי
וספק אם למישהו איכפת.

וכל החולים האלה שמזכירים לך שהחיים הם עניין זמני בהחלט.