מה עובר על גילברט:

וכמעט תמיד, כשהייתי עוצמת עיניים, לפני השינה או סתם ככה
באמצע היום הייתי רואה את אותו הדבר בדיוק:

תמיד הייתי עומדת במרכזו של אולם נשפים מפואר, אי שם , לבושה
בשמלה עם שכבות רבות מספור, וכמובן - מחוך, וסביבי היו המון
נשים צעירות רווקות או זקנות נשואות, ועשרות גברברים צעירים
במכנסי רכיבה צמודים וחולצות ממשי היו מקיפים אותי ומבקשים
בנימוס שאואיל לרשום אותם בפנקס הריקודים העמוס לעייפה שלי,
ואני מחייכת בנימוס ורוקדת עם כולם עד שהיה מגיע אהובי - כמובן
על סוס לבן - והוא היה רם ונישא ויפה ובהיר ורגיש ועדין ואוהב
עד מאוד, (כמובן שהוא עוד לא ידע שהוא אהובי), והיה נכנס לאולם
ומאיר את החדר כולו בחיוכו.
וכל בנות הממלכה (הבריטית, כמובן) עשירות ועניות כאחד - היו
נדחקות לעברו, והוא היה נחמד ואדיב לכולן , כי הוא מין איש
שכזה.
ולפתע, הוא היה מבחין בי, השקטה, בפינה.
ומבטינו היו מצטלבים, והוא היה מחייך חיוך קטן וקד קידה,
כנהוג, וניגש אלי ומזמין אותי לרקוד, ותוך שבועיים של חיזור
לוהט (קריאת קטעי שירה ליד אגם ברבורים, וביקור אצל המלכה)
היינו נישאים בכנסיה מפוארת, והוא היה נושא אותי על זרועותיו
החסונות מחוץ לכנסיה אל המרכבה עם ששת הסוסים השחורים האצילים,
והיינו עולים למרכבה ומשליכים מטבעות מזהב אמיתי לילדים הקטנים
שרצו אחרינו, וכך היינו נוסעים לנו אל השקיעה וחיים באושר
ואושר עד היום הזה.THE END .

אבל המציאות איך שהוא לא ממש הסתדרה לי עם החלום, ובמקום לראות
במראה את ג'ו מנשים קטנות או את אן שרלי מאבונלי, הייתי רואה
רק אותי,
נעמה, ובמקום ללכת לנשפים של בני אצולה הייתי מכסימום הולכת
לאיזה דיסקוטק רועש אי שם בעיר.
במקום גבר עדין נפש, רומנטי ועם חולצת משי הייתי יוצאת עם שלל
גברים בג'ינס וטי שירט , ולפעמים אם היה לי מזל , גם עם
אפטרשייב ואוטו, שבמקום לקרוא לי שירה לאור נרות היו מספרים לי
על מעלליהם בעומק שטח האויב במהלך שירותם הקרבי כה כרס"פים של
פלוגת תותחנים או בקרים בח"א או סתם לוחמי מודיעין נועזים,
ואני במקום להרגיש כמו נסיכה הייתי מרגישה בעיקר כמו עזית,
הכלבה הצנחנית.

ואז, כשכבר ממש כמעט נואשתי, וויתרתי על הפנטזיה - פגשתי
אותו.
והוא היה כל מה שיכולתי לרצות, וקצת יותר.
אמנם הוא לא היה בשום פנים ואופן לורד אנגלי, אבל הוא בהחלט
היה מין שילוב שכזה בין "אורי" ובין "מיכאל שלי".
היה בו מחוספסות כזאת, ישראלית, שהוקרנה למרחוק, אבל אני פשוט
ידעתי שאי שם, מתחת לבדיחות הדעת מסתתר גבר רגיש וחם ואוהב עד
אין קץ, שרק מחכה להתגלות.
גיל, קראו לו.
ואני הייתי קוראת לו בסתר גילברט כמובן, על שמו של אהובה הנצחי
של אן שרלי האדמונית, חביבתי.
וכך העברתי את ימי בציפייה דרוכה לקראת מה שעומד להיות רומן
המאה ביני לבין גילברט, או לפחות שיחת חולין חטופה בהפסקה בין
השיעורים.
אבל גילברט לא פנה אלי, ורק חצי שנה אחרי שראיתי אותו לראשונה
זכיתי לנהל אתו את שיחתינו הראשונה.
טוב, אז היא לא הייתה מדהימה, השיחה, וציפורים לא עמדו על שיח
וצייצו בשמחה, אבל בהחלט זו הייתה התחלה. (נכון שהוא בסך הכל
היה צריך להשוות איתי תרגיל - אבל למי אכפת).
ואז הוא בא, והיה ערב, והיה נפלא.
אני לא זוכרת על מה דיברנו, ואני לא יודעת מה אמרתי או מה הוא
אמר, אבל הרגשתי נפלא. ואחרי שהוא הלך, סגרתי את הדלת ונשענתי
עליה במין אנחה מיוסרת מרוב אושר, וכמעט הייתי בטוחה שגם הוא
נשען עכשיו על הדלת שלי, מצידה השני, וממש תכף הוא לא יעמוד
בזה ויקיש עדינות על הדלת, ואני אפתח ואפול לזרועותיו.

והתחלנו לבלות יחד.
שעות.
שיחות פילוסופיות לתוך הלילה על כל הנושאים הקטנים והמהותיים,
וניתוחים מעמיקים של סרטים וחוויות  מהעבר, וסיפורים, המון
סיפורים על יחסים שלא הצליחו ולמה.
וכל הזמן חיכיתי שהוא פשוט יבין שאני האחת .
שיעשה משהו.
שיביט לי עמוקות בעיניים ולחש לי "נעמה - את  הדבר הכי טוב
שקרה לי בחיים" ויגיש לי את שפתיו המסוקסות לנשיקה.

ויום אחד זה קרה.
אמנם הוא לא אמר לי שאני האחת, אלא פשוט לחש לי שאני פצצה ודחף
אותי (בעדינות ותשוקה כמובן) אל הקיר, והתנשקנו ארוכות
והתלטפנו, וזה הכל כי אני ידעתי שאסור, בשום פנים ואופן, לשכב
עם בחורים בפגישה ראשונה.
והוא הלך, אני ידעתי שזה היה הערב המאושר בחיי, ושסוף סוף הוא
התאהב עד מעל לראש, ושזה רק עניין של זמן עד שנעבור לגור יחד
ונבחר בצוותא קרמיקה למטבח.

והלך הלילה, ובא הבוקר.
וראיתי אותו חולף במסדרון, וקראתי לו, מחייכת, נרגשת, תוהה
בתוכי האם נצא מהארון - ונתחבק בפומבי, או שזה עדיין סוד.
אבל הוא לא הסתכל עלי, ורק פלט שלום חטוף, ונעלם.
ואני לא הבנתי.
למה.
ומאז לא שמעתי ממנו.
אף מילה.

וכמעט תמיד מאז, כשאני עוצמת עיניים וגם שלא, מנסר לי בראש רק
משפט אחד.
מה עובר על גילברט.
מה עובר על גילברט.
ואני עדיין מחכה.
שאולי יום אחד.