[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מ. הראל
/
חודש לאחר הגיוס

הוא ישב שם, התרווח בכיסא הנוח מנסה בכוח להשאיר את עצמו ער
למשמע ההסברים הלא מובנים ולא מעניינים שמעביר לו המדריך לגבי
הטיסה הקרובה. ההסבר התארך עד מאוד ובסופו היה זמן לשאלות.
השאלות שנשאלו נראו לו כל כך מטופשות עד שהוא כמעט קם וצעק על
אותם שואלים שהם טיפשים ושיחשבו פעמיים לפני שהם מוציאים הגה
מהפה שלהם, אבל רק כמעט, זה לא נראה לו במקום לעשות דבר כזה,
כמו בערך 90% מהדברים שהוא רצה לעשות או להגיד...
מחוסר חירות, מקופח אפילו, זו הייתה ההרגשה הכללית שאחזה בו.
הוא נזכר שלפני כמה שבועות, באחד השיעורים שהתקיימו בבסיס, הוא
ניסה לצייר משהו וכל מה שעלה לו בראש זה אדם שלראשו מוצמד
אקדח.
הוא הבין בפעם הראשונה בחייו למה אנשים התכוונו כשהם אמרו לו:
"תקופת התיכון הייתה התקופה הכי יפה בחיי", הוא הבין סוף-סוף
את משמעות החופש. הוא נזכר שכשבוע לפני הגיוס הוא אמר לעצמו
שזה הזמן האחרון שיהיה לו חופשי ושהוא חייב לנצל אותו - בלי
הוראות בלי מחוייבות רק דברים שהוא רוצה לעשות...
בנוסף לכל זה הוא הבין גם את משמעות המושג "מובן מאליו" - את
העובדה שהוא לקח את הדברים שנראו לו כל כך אלמנטריים: את כל
המכשירים בבית, את כל הידידים, את כל החברים, את הכל כמובן
מאליו, ושהוא בכלל לא היה מסוגל לחשוב על חיים בלעדיהם. ופתאום
הוא הגיע לצבא, ושם אין כלום...
עכשיו הוא חי משעת ת"ש לשעת ת"ש, משבת לשבת, מיציאה ליצאה כי
זה הזמן היחידי שהוא יכול לתכנן. אבל כמה אפשר לתכנן על 40
שעות מסכנות בבית???
פעם אחת, כשהוא השתעמם וחיפש מה לעשות, אז הוא עשה חישוב של
כמה זמן יש לו באמת לבקר חברים או לעשות כל דבר אחר שהוא בוחר
לעשות ביציאה הביתה - כאשר 8 שעות נסיעה הלוך וחזור, 7-8 שעות
שינה, שעה להתרחץ לעלות ולרדת ממדים. סה"כ 17-18 שעות. מה
שמשאיר בסביבות ה-20 שעות, פעם בשלוש שבועות - כלום!! רק
המחשבה הזאתי גרמה לו בזמן שהוא חוזר הבייתה להקציב זמן לחברים
שלו - להסתכל על השעון ולהגיד "מצטער, אני חייב ללכת..." ובראש
להיזכר בכל תכניות הטריוויה שבהם נאמר "זמנך תם, המשתתף הבא".
רק העובדה הזאתי לבד הספיקה כדי לחתום וויתור, ללכת מהמקום
הזה, למצוא מקום שהיציאות יותר טובות, אפילו לקנא בג'ובניקים
שיוצאים כל יום הביתה או יוצאים חמשושים כל סוף-שבוע אבל משהו
תמיד אמר לו להמשיך הלאה, לא לותר, לתת הכל ואם הוא יעוף זה
בגלל שהוא לא מתאים, לא בגלל שהוא לא השקיע, אבל הוא ידע שזה
לא יעזור, הוא יודע שאם הוא יעוף לא משנה מה הוא עשה ואיך הוא
עשה את זה הוא לא יוכל להתעלות על תחושת הדיכאון והביאוס
שיאחזו אותו...
חוץ מזה הוא מצא עוד כמה סיבות שתרמו לאופציית הוויתור: למשל
העובדה שלא נותנים להם להשתמש בפלאפונים, העובדה שמותר להם
לדבר בערך פעמיים בשבוע בטלפונים וגם זה למשך 10 דקות, העובדה
שאנשים מסביבו נעלמים וימשיכו להעלם ושהוא מפחד ליצור קשר חזק
עם מישהו פן הוא יעוף.
אבל אף אחת המהסיבות לא הספיקה. הדחף שלו לסיים את מה שהוא
התחיל ולא לוותר גברה על כולן, השאירה אותן בצד, מאחור, קטנות
וחסרות חשיבות.
"המתחיל במצווה אומרים לו גמור" חשב והוסיף, "ומה אם זה נוגד
אינטרס אחר שלך כמו להישאר בן אדם?" גיחך לעצמו בעודו קם כדי
לתת הקשב למפקד שיוצא...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה מאחד את המין
הנשי?
שני דברים:
המחזור, והגועל
ממני


זוזו לסטרי,
דוגמן משחות נגד
חצ'קונים


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/11/02 17:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מ. הראל

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה