[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ניצן טימור
/
מה שהיינו עושים

זה תמיד קרה במקרה.
זה תמיד קרה בלילה.
זה תמיד קרה.

הייתי יוצאת מהבית, מוטרפת, חסרת מנוחה, והולכת לשום מקום.
ושם, תמיד היית אתה.
והנימוס חגג.
"אז מה שלומך?"
"יופי, ואת?"
"מצוין".
וככה היינו ממשיכים לדבר על הכל, ועל שום דבר בעצם.
וכל הזמן חייכנו במקומות הנכונים, אפילו צחקנו כשצריך, ואמרנו
"נכון",
ו "מה אתה אומר!" כל כמה משפטים, והידיים היו מונחות על השולחן
כאילו כלום, רגועות, נינוחות. לפעמים מלטפות את קצה הכוס, או
מלטפות את נייר הכסף של בקבוק הבירה.
ורק המבט הזה בעיניים , הרעב, הנואש, היה מסגיר הכל.

ואז, בסוף משהו היה אומר "צריך ללכת, כבר מאוחר", והיינו
הולכים.
ונפרדים.
ואומרים יפה "שיהיה לילה טוב", ו"להתראות מחר ", וכבר פונים
ללכת, ואז משהו בפנים היה מכריח אותנו להסתובב ולשאול כאילו
בדרך אגב: "אז אולי תעלה/י?".

היינו נלחמים כל הדרך למעלה.
ידיים רועדות, נשימה כבדה, בגדים שנזרקים על הרצפה, שיניים
חשופות, שריטות, התגלגלות חסרת מנוחה למעלה ולמטה, למעלה
ולמטה, נהמות, נשיקות שפוצעות את הפה, זיפים ששורטים את הפנים,
זיעה יורדת ונוזלת עלי ועליך ועל המיטה, וסוף.
ואחרי שכבר היינו רגועים, קצת מנומנמים, קצת מובסים, היינו
יכולים לדבר.
באמת לדבר.
כי מה כבר יש להפסיד.

ובבוקר - תמיד מישהו קם קודם.
ומתנדף.
כאילו שאם לא נהיה שם בבוקר - אז נוכל למחוק את מה שהשארנו שם
בלילה.
כאילו שהמים במקלחת יכולים לשטוף זיכרונות של גוף אחר, וריח
אחר שהיה שם עד לפני רגע.
כאילו שאור היום יכול לעטוף אותנו כמו שריון, ששוב אי אפשר
יהיה לראות מה אנחנו חושבים , ומה אנחנו יודעים, עלי, ועליך,
ועלינו.

ויחד עם הבוקר שהיה מגיע, הייתה מגיעה לה גם החרטה.
וגם הזעם.
קודם על עצמי, ואחר כך גם עליך, ואחר כך על הכל.
ושאלה שמזמזמת בראש ולא מפסיקה: למה, למה, למה, למה, למה?
והחלטות נחושות שזה לא יקרה יותר אף פעם, לעולם.



ואז הפגישה שאחרי.
חיוך קטן של מבוכה, ובוקר טוב מהוסס.
ורק העיניים בוחנות כל הזמן. מה אתה מרגיש. מה אתה חושב.
והקנאה.
איך הוא כל כך שלו. איך הוא כל כך רגוע. איך זה לא אוכל אותו
מבפנים.
וההדחקה.
כלום לא קרה. הכל כרגיל. כלום לא השתנה. הכל אותו דבר.
וההתפייסות עם עצמי.
זאת הייתה טעות, אבל לא צריך להגזים. לא קרה שום דבר שאי אפשר
לתקן. הכל יהיה בסדר. מחר אני ארגיש כבר הרבה יותר טוב. ולא,
זה לא יקרה עוד פעם. אף פעם. לעולם.

ורק המחשבות האלה, שהיו מתגנבות לפעמים לקראת ערב, באות עם
החושך ומתיישבות בראש ולא מרפות.
והרצון הזה, שיקרה עוד פעם, רק עוד פעם אחת, אחרונה באמת.
והתשוקה לגעת.
להעביר עוד פעם יד על השיער הקוצני, על הפנים המזיעות, על
החיוך הנבוך, על האצבעות הארוכות, היפות. לשים ראש על החזה
ולשמוע את הלב פועם שם מבפנים, מהיר אבל חרישי.

והידיעה ששורפת מפנים.
שזה לא היה סתם.
וגם לא במקרה.
ושאף אחד לא יאמר לשני
את מה שידענו שנינו:

מה שהיינו עושים בלילות -
היינו עושים אהבה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בימים ההם בזמן
ה... שכחתי.





חצ'קל איש מוסד
סנילי מודחק
ברגע של אמת.


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/3/01 16:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניצן טימור

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה