עמדתי על שפת הכביש והשתנתי, המכוניות חולפות מאחורי במהירות,
מעיפות עלי עננים קטנים של אבק, והרוח היבשה, הלוהטת, צורבת לי
את הפנים.
הרגשתי את עצמי מזיע מתחת למעיל העור. קיץ מחורבן. מביא איתו
תמיד זיעה, סרחון ועייפות כבדה, מעיקה כזאת, שפתיים סדוקות,
יובש בגרון...
סגרתי את הרוכסן, הסתובבתי וחזרתי לאופנוע, כדי להוריד אותו
לתעלה שבצד הדרך.
השמש כבר התחילה לשקוע, עוד מעט אפשר יהיה לנשום.
ניקיתי שטח של כמה מטרים מאבנים וקוצים, ופרשתי את שק השינה על
האדמה.
באנחת רווחה הורדתי את המגפיים, ורוקנתי מהם את האבנים. התחת
הפסיק לכאוב לי כבר לפני כמה שנים, אבל שום דבר לא משתווה
להרגשה שאתה מקבל כשאתה מוריד את המגפיים אחרי יום שלם.
קיפלתי את הידיים מאחורי העורף, נשכבתי והסתכלתי על השמיים.
שקיעה סגולה כזאת של קיץ, עם גוונים של אדום וזהב והבטחה לרוח
קרירה שאולי תגיע בלילה.
שכבתי שם וחיכיתי לרוח, שתבוא ותרים אותי מהאדמה, שתבוא ותאסוף
אותי אליה על כנפיים אווריריות וחזקות, גבוה לתוך ענני הנוצה.

עלה יבש, מת, נפל עלי מהעץ כמו פגר.
הרוח לא באה, כמו בכל ערב, אבל היא באה במקומה.
נעמדה שם בצד והסתכלה עלי, כמו תמיד, בלי להגיד מילה, רק
להסתכל עלי בעיניים הגדולות שלה, שפעם היו צוחקות אלי. היא
והעיניים שלה, והדמעות שהיו צריכות להיות שלי אבל היא בוכה
במקומי, כי אני כבר לא מסוגל.
כל לילה היא בוכה במקומי. אני חושב שהיא התחילה לבוא כשאני
הפסקתי לבכות. כמו בשביל להזכיר לי, לא לתת לי לברוח. כי הרי
כל החיים שלי זה בריחה אחת גדולה. הכל לא קיים, הכל תמונות
שאני מצייר לעצמי במוח. אז גם היא. גם היא תמונה. אבל אותה לא
אני מצייר. לא, אותה הייתי מוחק אם הייתי יכול.
המשכתי להביט למעלה, לעננים, ולהתחנן לרוח שתיקח אותי אליה, או
לפחות שתרשה לי לבכות שוב, אבל כלום לא קרה.
לפעמים בחורף, כשאני חולף בין הטיפות כמו דרקון עם עין צהובה
אחת, אני מנסה לשכנע את עצמי שהטיפות שזולגות לי על הפנים זה
דמעות, שאני מצליח לבכות, אבל אז היא באה בלילה ונעמדת שם
ומסתכלת ובוכה במקומי ואני יודע שזה לא .
שכבתי שם כל הלילה, מתחת לעץ, עם האבנים והקוצים והעלים המתים
והסתכלתי עליה בוכה עד שהבוקר הגיע והיא הלכה.
קיפלתי את שק השינה ועליתי בחזרה על האופנוע, להמשיך. כל הזמן
להמשיך ולא לחשוב בכלל, כי אם חושבים אז מבינים ואם מבינים אז
מתים ואם מתים אז היא באה ובוכה במקומך לנצח, כי זה הגהנום
בעצם.
רק אתה והיא והדמעות של שניכם, שמזכירות את מה שיכול היה להיות
ואת מה שכבר לא יהיה ולא באשמתך ולא באשמתה ורק בגלל הקיץ
המסריח הזה עם היובש והשפתיים הסדוקות והטעם של האבק והעלים
היבשים והמוות שעוד מעט בא לקחת גם אותך.