הסיפור הזה מוקדש לך, או בעצם לכם, על איך שאתם יודעים לגרום
ללב שלי להיסדק מעצמו.
פרק ראשון- פנטזיות.
"נמאס לי מפנטזיות" לחשתי.
"מזתומרת?" הוא שפך את הצ'יפס מהקרטון אל תוך קערת הקטשופ.
"אתה פשוט מגעיל..."
הוא צחק, "ומה הקשר לפנטזיות?"
מילאתי את עצמי בחיוך הזה שלו, יושב על הספה, רגל על רגל על
השולחן. פותח קופסאות שהגיעו בדיוק במשלוח ממקדונלדס .
ותוך כדי משחק עם השלט, מעביר בין השניים וחצי ערוצי מוזיקה
שמכילה הטלוויזיה הקטנה שנמצאת בחדר.
מחייך אלי...
'נמאס לי מפנטזיות' לחשתי לעצמי בראש וניערתי אותו!
"מה יש לך?" הוא צמצם את העיניים ועשה לי פרצוף כזה של-
'תשמעי... אני מבין שבאת מהירח והכל... אבל...'
"זאת אומרת..." התחמקתי, "שנמאס לי מהסרטים האלה."
"ושוב.. פרשי"
"נגיד, אתה יושב בבר..."
"למה בבר? אני נראה לך כמו אחד שהולך לדפוק ככה פעם בשבוע
ת'ראש?" הוא עשה לי פרצוף פגוע.
"אז מה כן?"
"אממ... רייב"
"רייב? בארץ? ועוד אני חיה בסרטים."
"טוב נו, לא חשוב תמשיכי"
"אתה במסיבה, כן? עכשיו יש שם פול בחורות, אתה וחברים שלך
בכניסה, חוקרים את כל מי שנמצא באולם, יודעת מה... מדברים על
החוטיני השחור של זאת עם החצאית השקופה הלבנה."
"את רואה אותי ככה שטחי??" הוא לוקח בירה מהשישייה שיש לו ליד
הרגל ומביט בי.
אני רוצה להגיד לו, לזרוק לו... כל מה שעובר לי בראש כרגע
בנושא. אבל במקום אני רק אומרת לו: "לא."
"אפשר להמשיך?"
"שוטי לי..."
"עכשיו... אותך מסתבר הבחורה עם החוטיני לא הכי מעניינת בארץ,
אחרי הכל יש מסביבך לפחות עוד 40 כאלו. אתה מסתובב, לראות מה
הולך בחוץ ואתה קולט את היצור הכי יפה שראית בחיים שלך צועד לו
על עקבים דקיקים אדומים, שהיית מת להיות במקומם באותו
הרגע."...
"יופי שלא הגזמת.."
"בכל מקרה," אני מתעלמת ממנו, "אתה קולט את הפרצוף של הבחורה
ומודע לזה שזהו, הלך לך הלב. גם אם לא תראה אותה בחיים הוא
שלה. וירוצו לך סרטים בראש ואתה תחלום ותרצה הכי בעולם לגשת
להגיד לה כמה היא יפה ומדהימה לדעתך, גם חודש אחרי שחזרת עם
האנג אובר רציני מהמסיבה הזאת אחרי שהבנת שבחיים לא יהיה לך
אומץ לגשת אליה ועשית סבב משקאות על הבר."
"שוב הבר?"
"תמיד הבר."
"ומה את רוצה להגיד בכל הסיפוריה הזאת שלך?"
"פנטזיות מאמי, נמאס לי מהן."
פרק שני- שאיפות.
'הוא ישב מולי בחושך, קוצים וזקנקן שטני והעיניים... מביט
בי בדממה...
"רואה אותו?" הוא הצביע על הירח מעלינו, "הוא דלוק
עבורך..." '
ניערתי את הראש פעם נוספת, הפעם הוא לא נתן בי את המבט הזה
שלו, הוא בכלל לא הסתכל לכיוון, הוא היה עסוק מידי באיזו קופסא
שחורה שהוא החזיק ביד.
"מה אתה עושה?"
"זה לא נפתח" הוא נאנח והשליך את הקופסא על הקיר מעל
הטלוויזיה.
"וואו... ככה זה בטוח יעבוד."
"כבר אמרתי לך שציניות לא תביא אותך לשום מקום מאושר יותר?"
"לא"
"אז אני אומר"
"יופי ממש."
הוא הוציא לי לשון, התגלגלתי מצחוק, יצור חמוד שכזה, זה שאמור
להיות הכי בוגר בעולם, מזכיר לי את הילדים הקטנים היפיופים שלא
לרמה שלהם ללכת ברחוב עם אמא שלהם בלי לעשות לחצי רחוב
פרצופים.
"מתאים לך"
הוא חייך, "גם לך"
"מה?" לא הבנתי.
"הכל..."
שתקתי, הבטתי בפרצוף הזה שלו, באיך הלחיים שלו קיבלו טיפה
אדום, מהמאמץ של פתיחת הקובייה מסתבר, שגם ככה לא חשבה שמישהו
יהיה מספיק מתוחכם בשביל לנסות לפתוח אותה. דחפים כאלה לגלות
לו כבר הכל, אבל הכי קל פשוט להיות בשקט.
הירח עמד בחלון, נגוס. רציתי לחזור אליו ולחבק אותו כי ידעתי
שאת הפרצוף שלידי לעולם לא אוכל.
"תגידי, את למען כנות נכון?" הוא ידע את התשובה.
"זה משנה?"
"מאוד"
"אז אתה יודע יפה מאוד שאצלי זה רק כנות"
"מאיפה אני אמור לנחש דבר כזה?"
"לא יודעת, אתה זה שאמור להיות הגאון הקטן."
"הייתי רוצה לתת לך רבע." הוא אמר בשקט, הכי רציני בעולם.
פחדתי שזה לא הרבע שחסר לי. אז רק זרקתי לו, "ממה?"
הוא הביט בי מאוכזב משהו ואז פשוט הושיט יד לקופסת הפוטטו
ואמר: "ממה שנשאר."
פרק שלישי- חללים.
יצאתי מהחדר אל המרפסת, הגשם טפטף לו מהגג כמו מהפנים...
חיבקתי את הרגליים קרוב לגוף, הקור חדר לו לאיטו.
שנאתי את זה, נהנתי להרגיש מוקפאת.
מישהו מאחורי הניח לי על הכתפיים שמיכת פוך עבה, עוטף אותי
איתה. עוצר את החיבוק הזה לשנייה ומשחרר, "שלא יהיה לך קר."
הוא אמר והתיישב לידי על הנדנדה, מנדנד אותה בעדינות עם
הרגליים שהיו מונחות לו על הקרקע. נשען לעבר הגשם.
"למה את בוכה?" הוא שאל בלי להסתכל עלי אפילו.
"הלוואי וידעתי עומרי, אתה הראשון שהייתי משתפת."
הוא חייך לעצמו והרגשתי ריקה, כאילו כל הבפנוכו נשאב ונשאר חלל
כזה עצום בריח מנטה, להבריח פולשים.
"הייתי רוצה לסביר לך..." הוא לחש
"מה?" הבטתי בו מנסה למצוא את פיסות הכנות, את הכוח לסמוך
עליו.
"מה זה אמור להגיד לך שאני רוצה שיהיה פה יותר." הוא הרים את
העיניים למבט שלי, מתנגש ומתערבב עם הדמעות.
תהליכים מוזרים של כנות נשברת.
רציתי לומר לו שזה כבר הרבה זמן ככה. ופשוט לא ידעתי איך
להסביר לו. רציתי את השלמות הזאת אבל לא ידעתי לבקש.
רק אמרתי לו: "מצטערת." ויצאתי מהבית אל הגשם והקור של הרחוב
בעיר המלוכלכת של הלילה.
פרק רביעי- תמונות חיים.
גשם, השמיים בוכים והדמעות שלהם נאגרות בגושים חומים-אפורים על
המדרכות.
אני צועדת בשולי הכביש, מכוניות שקטות זוחלות לאיטן אל עבר
השום מקום. מפלצת האורות הבהירים.
השמיים שחורים מתמיד והכוכבים מוסתרים בשמיכת הפוך של הירח,
שהלילה, כאילו בכוונה, נחצה לשניים.
בניינים גבוהים מידי וצועקים מידי לעזרה כי המעמסה גדולה עליהם
והם רק רוצים להיות חופשיים, כמוני.
נהרות קטנים זורמים להם ליד הרגליים, ואנשים קטנים מציצים
מחנויות ראווה חסרי שקיפות.
ברגעים כאלה, אני בטוחה שהעולם יפה מידי, ברגעים המכוערים
ביותר שלו. אבל הקסם הזה שבטיפות העצב גורם לדמעות לראות עולם
מאושר יותר.
כבר לא רוצה את הירח קטוף, רק להביט בו איתך.
משאלות לב מקולקלות.
9-14.10.02 |