קיץ. בחוץ חם כמו שלא היה כבר הרבה זמן.אני נאבקת בלחות,ועם
כוס דיאט קולה ביד-מנסה לגרום למאוורר לקרר יותר ממה שהוא
מסוגל. ובעוד אני בשלבים מתקדמים של ייאוש-הוא מתקשר ומציע לי
לקפוץ לאנשהו. לאן? אני שואלת,בהתעניינות מנומנמת לא
יודע,נראה כבר הוא משיב,ואני מנתקת במהירות וזורקת עלי גופייה
אדומה וג'ינס. תוך רבע שעה הוא מגיע ומצפצף לי לרדת. אני נכנסת
לאוטו,מברכת אותו בשלום מחוייך ובנשיקה קלילה על השפתיים. בין
לבין אני עוד מספיקה להפטיר "איזה חום" בנימה מאשימה-מתלוננת
משהו. אנחנו מתחילים לנסוע. אז לאן אמרנו? הוא מחייך
אלי,ועולה על כביש 4 בלי לחכות לתשובה.אני מחייכת בתגובה,
כשאני מבינה ששנינו בעצם יודעים בדיוק לאן פנינו מועדות. הוא
מתחיל להתעסק עם הרדיו,ותוך שניות הדיסק המוכר והחרוש שלנו
מתחיל להתנגן. "אם גנבתי לך את החשק לצחוק או לבכות,אני באמת
מצטער..." שנינו מתחילים לשיר בקולי-קולות בזיופים אימתניים,
כמו שאנחנו עושים תמיד. טוב, לפחות כל פעם שאנחנו לבד... ובעוד
אני שומעת את השיר ממשיך להתנגן ברקע אני חושבת-ששמענו את השיר
הזה כל כך הרבה פעמים,בדרך לכל כך הרבה מקומות, בכל כך הרבה
הזדמנויות-שאין ספק שאת התואר המכובד "שיר אוטו" הוא הרוויח
ביושר. וככה אנחנו דוהרים על כביש 4,עם שיר אוטו בדרך
להרצליה.
אנחנו מגיעים וחונים במקום הקבוע שלנו,שהוא אמנם קצת רחוק,אבל
זה עניין של הרגל. מה-גם,שהליכה קצרה עוד לא הרגה אף אחד. בפתח
בית הקפה מחכה לנו התור הנצחי-ארוך ומתמשך. אנחנו נרשמים אצל
המארח ויושבים בחוץ לחכות לתורנו.אחרי המתנה לא ארוכה מדי, של
בערך עשרים דקות, אנחנו נכנסים. מארגנים לנו איזה פינת ישיבה
צדדית וניגשים להזמין. בלי לשאול הרבה שאלות,ובלי להתעמק יותר
מידי בתפריט אנחנו מודיעים לבחור החביב שעומד מולנו מה אנחנו
רוצים לשתות. הקפה הקבוע שלנו. במבט מודאג אנחנו עוד ממהרים
לצעוק לעברו שלא ישכח שאנחנו לא רוצים קצפת. לא שיש לנו משהו
נגד קצפת,אנחנו פשוט משתדלים ללמוד מטעויות. אנחנו מתיישבים
ושוקעים לתוך חלומות,מתענגים על הקפה. מידי פעם אנחנו מתחילים
איזה שיחת "מה" סתמית,או סתם פורצים בצחוק מוזר ששמור בדרך
כלל לבדיחות פרטיות. אנחנו אפילו מנסים לקרוא משהו,או סתם
לדפדף בעיתונים שזרוקים שם,אבל אנחנו מאבדים עניין מהר. אחרי
משהו כמו שעה עד שעה וחצי אנחנו מחליטים שמספיק,ושאי אפשר
להישאר שם לנצח.אנחנו חוזרים הביתה. (אליו הביתה כמובן,אבל
מסיבות מובנות-אנחנו נמנעים מלספר מה קורה שם...). אני חוזרת
הביתה,עייפה ומרוצה במיוחד מרוצה... ;) ומחליטה שחייבים
לעשות את זה שוב בקרוב. אז אני מתקשרת אליו יום למחרת ומציעה
לו שניסע שוב.עוד באותו ערב אנחנו מוצאים את עצמנו יושבים על
כוס קפה בהרצליה,בלי לחשוב על תקציב ההוצאות המוגבל שלנו. זה
המקום שלנו,מקום של קיץ. הזמן עובר,ואנחנו ממשיכים להגיע
לאותו מקום-ביום חמישי,ושישי,וראשון שאחריו, ובשבוע שאחרי וגם
בחודש הבא, לפעמים אנחנו מביאים איתנו עוד אנשים,ומזדעזעים בכל
פעם מחדש כשמישהו קונה קפה שלא עומד בסטנדרטים הקבועים שלנו.
ככה עוברים שלושה חודשים.
כבר לא קיץ... וכבר לא כל כך חם... והתדירות בה אנחנו מגיעים
לבית הקפה שלנו הולכת וקטנה. בשלב מסויים אנחנו מתחילים להרגיש
שנמאס,אבל עוד ממשיכים לבקר מתוך הרגל. באחד הלילות אנחנו
יוצאים עם שני חברים שלנו, ומחליטים לבקר בבית הקפה,רק כדי
להיזכר. אבל הבעיות מתחילות עוד בדרך. בירידה מכביש 4 לכביש
החוף אנחנו מתבלבלים במחלף,ומתחילים לנסוע בכיוון ההפוך, אחד
החברים שלנו מתחיל להשמיע תלונות על המקום שבחרנו,ואנחנו- בפרץ
של נוסטלגיה-לוקחים את זה כפגיעה אישית. כשאנחנו סוף סוף
מסתובבים ומגיעים להרצליה אנחנו מגלים שלא כולנו יכולים להרשות
לעצמנו כוס קפה ברגעים אלו ממש,ומתחילים לחפש כספומט. אחרי
דקות קצרות של חיפושים אני ניגשת לכספומט ומתכוונת להוציא כסף.
ואז כולם מתחילים להתלונן-שהם בכלל לא צמאים,ומאוחר,וצריך לקום
מוקדם מחר,ובכלל- שהם לא טיפוס של בית קפה. בצעד נדיר אנחנו
מחליטים ש "די,נמאס", וחוזרים חזרה לכיוון האוטו-עשר דקות אחרי
שהגענו. בדרך חזרה הביתה אנחנו שותקים. אני מביטה לו בעיניים
במבט עצוב, הוא מחזיר אלי מבט,ושנינו מבינים שאנחנו נמצאים
בסיומה של תקופה. עכשיו כבר סתיו,ומתחיל להיות קצת אפור בחוץ.
יותר אנחנו לא חוזרים לבית הקפה. אני יושבת בבית, מתכרבלת בפוך
מול הטלוויזיה וחושבת-שעכשיו-צריך למצוא מקום של חורף...