[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








לא יודע איך, אבל הצלחתי להסתבך עם שיקו, הערס של השכבה.
כנראה שחייכתי ברגע הלא נכון, והוא חשב שצחקתי עליו או משהו
כזה.  הוא לקח את זה נורא קשה, שיקו, כי הוא אמר שפגעתי בכבוד
שלו, והרי ידוע שהכבוד זה הדבר הכי חשוב לבנאדם.  על פנים,
שיקו הזה התרגז עליי מאוד, ובהפסקה שבין השיעורים, הוא תפס
אותי בצווארון באמצע המסדרון, וגרר אותי הצידה, לשיחה "בארבע
עיניים".

תאמינו לי, הדבר הכי מפחיד בעולם זה להתקל בערס כשהוא מחומם
עלייך.  בסך הכול, אני בחור די פשוט, לא חכם בטירוף וגם לא
מי-יודע-מה חזק.  הדבר היחיד שיש לי בתור כלי נשק זה הפה שלי.
כולם תמיד אומרים לי שאני, אין לי אלוהים, ושכשאני רוצה לקטול
מישהו, אני מסוגל לגמור אותו במילים ולהשתיל אותו באדמה עם
הדיבורים שלי.  כי אני, כמה שאני רזה וגבוה ורגיל, יש לי את זה
כשזה מגיע לירידות.

בכל מקרה, כמו שאמרתי, שיקו תפס אותי במסדרון.  זה היה לקראת
סוף ההפסקה כשהוא הצמיד אותי לקיר ונצמד אליי ככה קרוב, עד
שיכולתי ממש להריח את ה'נובלס' שעישן בשירותי הבנים.  הפה שלו
התעוות לאיזו צורה לא ברורה והוא הזיע כמו מטורף, ועמד איתי
סתם ככה במשך איזה דקה.    

אני, בכל אופן, די פחדתי - כי בכל זאת, זה שיקו, והסיפורים
ששמעתי עליו לא הוציאו אותו בנאדם רגוע וחברותי במיוחד.  וזה
באמת היה מפחיד, כי כשהוא נשם עליי את ה'נובלס' ועמד איתי שם
דקה, הלב שלי דפק כמו מכונת ירייה.  כל החיים שלי חלפו לי ממש
מול העיניים, מאז שהייתי תינוק וסבא קנה לי קוביות; ועד המסיבה
שבוע קודם, כשרונה ליפשיץ אמרה לי לא.  וכשאיכשהו נרגעתי,
ועדיין הייתי מוצמד לקיר, כבר ראיתי את כל החבר'ה סביבנו,
מנסים להפריד.  

אחרי דקה שיקו עזב אותי, אבל המשיך לעמוד קרוב, ולמרות שניסיתי
ללכת, ואפילו דרור ושחף תפסו אותו מאחורה וניסו קצת לעזור, הוא
המשיך לעמוד שם כמו בול עץ וחסם לי את המעבר.
 "לא יעזור לך, קופמן", חצי אמר חצי איים ,"אני לא זז עד שאתה
לא מבקש סליחה".
 "רבאק, שיקו!", ושוב, ניסיתי להשתחרר ,"לא עשיתי לך כלום...
תעזוב אותי כבר וזהו!"
והוא רק עמד שם וחייך בפה מלא שיניים צהובות, ודחף אותי שוב
לקיר, מה שהכאיב לי מאוד בגב.  

בערך בזמן הזה, דרור ושחף התייאשו מלנסות להזיז את ההר-אדם הזה
ממני, והתרחקו מהאזור באותה מהירות שבאו.  ואני, מה יכולתי
לעשות?  היצור הזה עצבן אותי והפחיד אותי גם יחד, והייתי חייב
לזרוק משהו לאוויר, בשביל להרגיע קצת את האווירה:
 "צ'מע, שיקו - אתה לא צריך להרביץ לי בשביל להראות שאתה גבר.
אפשר לגמור את זה במילים.  לא חייבים מכות, אתה יודע..."
והוא, המום כולו, הסתכל עליי במין מבט של טירוף רצחני, כאילו
מינימום תלשתי לו יד או משהו כזה.
 "אני הרשיתי לך לדבר, קופמן?", הוא הדגיש כל הברה במבטא כבד
,"כי אני, לא זכור לי שאמרתי לך לדבר!"
 "אז מה תעשה, תמשיך לתקוע אותי כאן?", הייתי חייב לפתוח את
הפה, למרות שכל הגוף שלי רעד.  
 "תמשיך ככה, נראה לי שזה בדיוק מה שאני 'עשה..."  
 "ומה אחר כך...  תעיף לי מכות?  תכסח לי ת'צורה?!"

החבר'ה מסביב (שבאו בהתחלה כדי להפריד), כבר התחילו לעודד את
הבחור, וצעקו 'יאללה מכות' בקצב אחיד.  אני מה-זה התעצבנתי, כי
חלק מהם היו אמורים להיות החברים שלי, ובמקום זה הם צרחו
והסיתו כמו חיות.  אבל בתכלס, גם הייתי די שמח באיזשהו מקום,
כי תוך כדי שהתחצפתי לשיקו חזר אליי הביטחון העצמי, והרעידות
שלי הפסיקו, ככה לאט אבל בטוח.  והוא, הבנאדם, לא ידע מה נפל
עליו, ואתם חייבים להודות שבמקומו גם אתם הייתם קצת בשוק.  הוא
פשוט עמד שם כמו טמבל עם פה פעור, מנסה בכוח למצוא את המילים
שלו עצמו.
 "מה קרה, אחי?", המשכתי, מנצל את השתיקה ,"בלעת את הלשון שם
בפנים?"
והוא, העיניים שלו האדימו מרוב כעס ועצבים.
 "אתה מוכן כבר לשתוק, קופמן?!?", הוא נבח לעברי ,"פשוט סתום
ת' ג'ורה שלך וזהו...  אתה ממש עולה לי על העצבים!"
הצעקות של החבר'ה ברקע התחזקו, וזה היה ברור שמשהו היה חייב
לקרות, כי זה לא נראה כאילו שהוא תכנן לעזוב בלי לעשות שום
דבר, ולצאת מושפל מול כל האנשים שהלכו והצטופפו סביבנו.  

הפעמון צלצל וההפסקה שבין השיעורים נגמרה, ולמרות שזה נראה כמו
שעה, הייתי שם עם שיקו רק חמש דקות;  ואלו היו חמש דקות ארוכות
ביותר.  
 "נו, שיקו", אמרתי ,"נגמרה ההפסקה.  בוא נראה אותך גבר מחזיר
לי במשחק שלי, במקום להוריד לי איזו כאפה או בעיטה בביצים."
שיקו שתק, ואיתו גם כולם, מחכים לראות מה החכמולוג, זאת אומרת
אני, יציע עכשיו.
 "בוא, בנאדם", אמרתי לו ,"גמור אותי במילים!  כי אם אתה באמת
רוצה לצאת מזה גבר עד הסוף אתה לא תרביץ לי בלי שאני ארביץ לך
חזרה, ואני, יש לי רק נשק אחד, וזה הפה שלי..."
ופתאום, שיקו נרגע קצת, ונראה דווקא נחמד.
 "אז מה אתה מציע, קופמן?  לעזוב אותך?  לתת לך פשוט ללכת?"
כולם שתקו.  אני עשיתי ככה 'כן' עם הראש.

והוא, בבת אחת המבט שלו חזר להיות עצבני מתמיד.
 "אשכרה התחרפנת, קופמן, אתה יודע את זה?  אתה גמור על כל
הראש!"
ובלי להוסיף מילה הוא הוריד לי את הסטירה של החיים שלי, וכל
הגוף שלי עף אחורה והראש נתקע בקיר.  

אחרי שהוא הלך, כולם נשארו להצטופף סביבי, לראות אם הכול בסדר
ולא קרה לי משהו רציני.  שחף החזיק לי את הפצע שהיה לי
במאחורנית של הראש, ודרור רץ להביא מטלית ולקרוא לאחות.  הרבה
חבר'ה טפחו לי על השכם ואמרו שהייתי בסדר גמור, למרות שלא
הרגשתי כל כך גיבור, מדמם לי שם במסדרון.  וגם שחף אמר בחצי
חיוך קצת מאולץ, שלא משנה מה שיקו עשה, בסוף אני יצאתי גבר.



פורסם במוסף 'חוזרים ללימודים' של
מקומון 'זמן השרון'/ 'מעריב',  27.08.2004







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אאי מ ממ מא
אאא ב בבא
במה חדשה


תינוק ומלותיו
הראשונות. (אז
מה אם אני מלקק
לעורכים)


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/10/02 20:22
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סער ורדי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה