כשהתחיל המבול, היינו בדיוק באמצע הרחוב.  נפגשנו במקרה כמה
שעות קודם לכן, אחרי שנים שלא התראינו, כשהשמיים האפירו אך עוד
לא ממש קדרו.  היא סיפרה אז שהיא אוטוטו מסיימת תואר ראשון
במדעי החברה בעברית.  אני סיפרתי קצת על הטיול למזרח, על
העבודה במפעל ההיי-טק ועל הפסיכומטרי, שבדיוק סיימתי כמה ימים
קודם לכן.  אחר כך כבר התלוויתי אליה ככה על הדרך להחזיר משהו
שהיא הלוותה לחברה שלמדה איתה, ומאחר ולא היה לי כל כך מה
לעשות, החלטנו לשבת ביחד לשתות כוס קפה.
 "אתה יודע", היא אמרה בהתלהבות האגבית האופיינית שלה ,"יש
איזה מקום שחברה שלי פעם עבדה בו, ממש פה בהמשך הרחוב.  מה אתה
אומר, נשב?"
הרמתי טלפון לשותף שלי לדירה ואמרתי שאני אחזור מאוחר יותר,
והתקדמתי איתה יחד לכיוון בית-הקפה.

בערך ברגע הזה התחיל לרדת גשם.  זה התחיל כרגיל בטיפות ספורות,
אבל התפתח די מהר לסערה של ממש, עם רעמים וברקים וכל העסק.
היו, כמובן, את כל הסימנים המקדימים לכך שזה מגיע - הרוח
החזקה, העננים המתרבים, והשקט הזה, הייחודי כל כך לזמנים של
גשם; מין שקט מקפיא כזה שיכול לבשר רק דבר אחד: הסערה מתקרבת.
אבל אני, שלא נוהג בהכרח להשתבח במחשבה תחילה, שמתי על עצמי
איזה סווטשרט עלוב שהיה זרוק לי על הרצפה, ולא חשבתי על תוספת
בצורת מעיל או אפילו גופיה או משהו בסגנון.  נראה שגם רותם (כך
קראו לה) לא בדיוק הייתה לבושה לסופה, וכשהשמיים נפערו שנינו
מצאנו את עצמנו די המומים מכל העניין, למרות שהכתובת בהחלט
הייתה על הקיר...

אז עמדתי שם, קופא מקור, הפטמות שלי עוד שנייה נושרות מהמקום,
וזאתי פשוט שילבה ידיים והתחילה לצחוק, אבל מה-זה לצחוק, היא
נשפכה תרתי משמע וקולה הדהד עד הסוף של הכביש.  ואני, כולי
בהלם מתגובתה הלא מובנת, נשארתי להתבונן בה במבט תוהה.
 "מה כל כך מצחיק?", שאלתי, בטון חצי נעלב.
 "אתה, יא טיפש", אדים קטנים ולבנבנים אפפו את זכוכיות משקפיה
הדקות.
 "מה, שאני עוד שנייה קופא למוות?", התעקשתי.
היא השתתקה, והעבירה יד לחה וגשומה על פניי (לטיפה של ידידות?
של נוסטלגיה קוסמית זמנית?)      
 "אתה אשכרה מתרגש מהגשם, וזה ממש חמוד", קולה עכשיו עלה וירד
באוקטבות שהיו שמורות לרוב לשיחות נפש שניהלתי מעת לעת עם הכלב
שלי פוקי.
שתקתי.

בזמנו, בקיץ ההוא במושב, היא ביקרה את חבר שלה מיכה, הטייס.
כולנו הכרנו את מיכה.  הוא היה מבוגר ממני בשנתיים וחצי, ג'באר
אמיתי.  מישהו פעם אמר שהרוחב של הכתפיים שלו כשהוא שפוף היה
משהו כמו שניים, שניים וחצי מטרים.  מה שמצחיק זה שלמרות
השרירים והנפח הרב שהוא תפס, הוא היה די נמוך, לא יותר ממטר
שבעים ואסימון.  אבל כנראה שזה התאים לדרישות הצבא, כי הוא
סיים קורס טייס כמצטיין מגמת מסוקים.  מלח הארץ, התגורר ממש
בית לידי (אבל אני כולה הייתי טכנאי זוטר בחיל הים; שלא כמוהו,
גאוות המושב).  החבר שכל אמא הייתה רוצה שהבת שלה תביא הביתה.
 "מיכה הוקפץ למשימה בצפון", סיפרה אז רותם, כששאלתי אותה למה
היא מסתובבת לה לבד לעת ערב במושב.
 "ומה, את לא רוצה לחזור הביתה?", התעניינתי ככה חצי בדאגה.
 "עזוב...", היא אמרה בקריצה התמידית שלה ,"טוב לי פה במושב.
מאיה שם אצלו ואני אראה אותה אחר כך, החבר'ה פה ממש נחמדים
אליי וההורים שלו פינקו אותי עם פרות טריים ומצעים חדשים
שהכינו במיוחד בשבילי במיטה שלו...  מה אני צריכה יותר מזה,
תגיד לי?"
משכתי בכתפיי.  

באותו לילה חמים, כמעט ושכחתי לגמרי מרותם ומזה שהיא נשארה
לבדה במושב.  רוזנפלד עמד לפני גיוס והחבר'ה ישבו בפאב של
המושב וחגגו לו בנרגילות ו-וודקות.  כולנו היינו מרוצים
מהסידור הזה של ההתפרקות-לפני-גיוס, ויצא שבאותם ימים התגייסו
דווקא הרבה מהבנים של המושב, אז כבר סיגלנו לנו מנהג קבוע, עם
שולחן משלנו בפאב וכאלה, במהלכו כל אחד היה נושא דברי ברכה
למתגייס התורן, המתגייס עצמו היה מתרפק על תמימות נעורים
אחרונה שאבדה (והשתטה אגב לגימת משקאות משכרים רבים); וכולנו
היינו מבסוטים, ככה ממש מכל הלב.  בשלב מסוים גם היו מגיעות
הבנות, והחגיגה האמיתית באמת הייתה משלבת הילוך.  מה לא עשינו
שם?  רקדנו על השולחנות, התמזמזנו איתן על הדלפקים, עישנו
סיגריות ודפקנו עוד ועוד טקילות...  ובסוף גם תמיד קצת הקאנו.

כשהבנות הגיעו הפעם, הגיעה איתן גם מאיה, אחותו הקטנה של מיכה,
שהייתה אמנם בשכבת גילי, אבל בגלל שלמדה כל השנים בפנימייה, אף
אחד לא  ממש הכיר אותה עד הקיץ ההוא.  אחרי מאיה השתרכה אורחת
מוכרת בדמותה של רותם הבלתי-נלאית, הבחורה החמודה מהעיר שכולם
פינטזו עליה, אבל מי שזכה לטעום ממנעמיה היה כאמור מיכה הטייס,
גאוות המושב וככל הנראה גם הבחור הבר-מזל ביותר מבין כולנו.  
 "חשבתי שאת הולכת להתפנק במיטה עם הבננות של ההורים של
מיכה...", סיננתי לעברה בין לגימה אחת של ליקר דובדבנים לשאיפת
מרלבורו לייט איכותי.
 "נו, אתה יודע איך זה", היא אמרה בסתמיות, שיערה השחרחר
והגלי בוהק באורות הקלושים של הפאב.
 "לא ממש", פלטתי ,"איך זה?"
 "מאיה שמעה שרוזנפלד מתגייס מחרתיים והזמינה אותי לפאב.
בחיי שרציתי לנגוס באיזה תות ולהירדם, אבל היא שכנעה אותי שאם
כבר תות, לפחות שיהיה בצורה של ליקר, בשביל להעביר את השבזה של
זה שמיכה לא פה..."
 "נו, וזה עוזר?"
 "לא יודעת", חיוך ממזרי התפרס על פניה ,"זה תלוי מה אתה
מזמין לי."

כמה הקפצות אחרי זה, אני והיא כבר היינו מסוחררים לגמרי.
רקדתי איתה סלסה בטירוף חושים שלא ידעתי שיש בי בכלל, ובין
סיבוב לליפוף הרגשתי את חום גופה נצמד לשלי, והלב שלי התחיל
לדפוק בקצב מהיר מהרגיל.  
בהתחלה עוד התעלמתי מהתופעה, ותירצתי לעצמי שזה בטח סתם עוד
תוצר לוואי של כל האלכוהול וההשתוללויות.  אחר כך, כשלהקות
ילדות נשכחות שרו לנו שירי אהבה מלנכוליים ברקע, כבר לא יכולתי
להתכחש לרגשות העזים שפיעמו בי, כשהיא הצמידה את גופה הרך לשלי
וכרכה בהחלטיות את ידיה סביבי.  ואני רק חשבתי שמזל שאני לא
היחיד ששתה יותר מדי באותו הערב, כי אחרת הרבה ראשים כעוסים
היו מסתובבים לעברי ותוהים למה, לכל הרוחות, אני מתרפק על
החברה של יקיר המושב; ועוד מנצל מצב עדין שבו היא גם מעט שתויה
והוא גם מעט תקוע לו אי שם בדרום לבנון...

הגשם היה ממש חזק כשנכנסו למקום ההוא שחברה של רותם המליצה
עליו.  זה היה בית-קפה נחמד, קצת המוני מדי לטעמי.  היו שם
הרבה מאוד אורות מסנוורים, תנור חימום שפעל בעוצמה גבוהה מדי
ומוסיקת עולם פלצנית ומאוסה;  אבל סך הכול חיפו על כך העיצוב
הנעים של המקום, הכיסאות הנוחים, ומבחר עשיר יחסית של משקאות
ומאכלים מעניינים.  
 "נו, איזה ציון המקום מקבל?",  היא כאילו קראה את מחשבותיי.
 "לא יודע...", אמרתי בחצי פה, ממשיך בסריקתי העניינית
,"בורגני משהו, לא?"  
 "אבל ככה אני אוהבת את זה."
 "אני יודע", השבתי ,"תמיד היית אשת העולם הגדול.  הבחורה
החמודה שהגיעה למושב מהעיר הגדולה עם כל הטריקים והשטיקים
וסובבה לכל הבנים את הראש..."
 "אני מתה על התיאורים המלודרמטיים שלך", רותם צחקקה ,"תמיד
ביקורתי, תמיד בוחן, תמיד מנסה לתת הגדרות לדברים מופשטים.
כאילו החיים במושב הרגילו אותך להסתכל על כל דבר שלא גדלת איתו
כעל דבר חשוד שצריך לבחון בשבע עיניים, בפרנויה כזו שאלוהים
יודע מאיפה הבאת איתך."
 "את תתפלאי כמה זה עזר לי גם בצבא וגם בחו"ל."
 "אני משערת.  זה גם מה שאני אהבתי בך אז.  משהו בפשטות
המתוחכמת שבה הסתכלת על החיים, איך שמצד אחד אתה יכולת להיות
כל כך סתמי וזורם עם דברים שנראו לך כמובנים מאליהם, ופתאום
כשבא איזה אתגר מבחוץ אתה ישר זקפת אוזניים כמו כלב צייד
מאולף, וחשפת איזה טפח מפוכח ומריר באישיות שלך, שמאמץ תמיד
ראייה אנליטית ומחושבת על העולם.  זה הפך אותך לאדם מאוד מיוחד
בעיניי."
 "...ותזכרי שאת אומרת את זה עוד לפני שהזמנו אלכוהול", זרקתי
לה קריצה.
 "אני אומרת את זה אחרי שלוש שנים של לימודי תואר במדעי החברה
עם כמה חוגים בפסיכולוגיה בדרך."
 "אז את עושה לי פסיכואנליזה בגרוש?"
 "למה בגרוש?", היא הרימה גבה ,"תזמין אותי לקפה עם רום כמו
שאני אוהבת ותראה שזה עולה לך הרבה יותר מגרוש..."

גם בקיץ ההוא היא התגרתה בי ככה.  גירדתי אותה שפוכה מרצפת
הפאב הדביקה, אחרי שמאיה הרגישה רע וחתכה הביתה שלושת רבעי שעה
קודם לכן, והשביעה אותי לשמור על רותם ולדאוג שהיא חוזרת אליה
הביתה בשלום.
 "בלי שטויות, רק תראה שהיא נכנסת והכול בסדר אצלה", אמרה
והקיאה.
ורותם, עיניה טרוטות מחוסר שינה, פיה מדיף ריח חריף של איזו
סיגריה שהיא לקחה שאכטה ממנה, כרכה עצמה בטבעיות סביב כתפיי
כשבאתי לקחת אותה הביתה.  היא נראתה שונה מהרגיל באור הזה
ובהלך הרוח המוטרף בו הייתה שרויה.

כל הדרך סחבתי אותה הבייתה בין ידיי.  לקראת הסוף כבר הורדתי
אותה ונתתי לה ללכת בכוחות עצמה, עדיין אוחז בה מאחור כדי שלא
תיפול מרוב סחרור.
 "אתה בסדר אתה", אמרה לי בקושי, כשהגענו לפתח ביתו של מיכה
,"לא כמו החבר שלי הזה."

קפאתי על שמריי.  תמיד הייתה לי המון ביקורת וטינה כלפי מיכה
וכלפי האופן המתחסד שבו נהפך למעין גיבור-על מקומי, למרות
שמבחינה רגשית הוא היה חרא של בנאדם.  אבל לשמוע מהפה של חברה
שלו ביקורת כלשהי עליו?  אותה רותם חכמה ונוצצת מרחוק, שתמיד
השמיעה רק פנינים של אהבה כל אימת שניצבה לצדו?  
 "הוא בחיים לא היה סוחב אותי ככה הביתה", היא המשיכה, ודבריה
נשמעו עמומים משהו, כמו דיברה מתוך חלום ,"הוא היה נותן לי
ללכת אליו לבד, ואחר כך עושה הצגה כל הלילה על זה שהשתכרתי
ועשיתי שטויות."
'הטייס המהולל..', חשבתי בסלידה, 'ממשיך לנסות לחנך את כולם
גם כשהוא יוצא לאזרחות!'
"הלוואי והוא יכול היה לרקוד ולהשתחרר קצת כמוך", אמרה אז
חברתו, והדביקה לי נשיקה על הלחי ,"למה הוא לא יכול להיות יותר
מבין ומצחיק כמוך...?"

קולה של רותם הוסיף להיות סהרורי, ועיניה נראו מטושטשות
ומעורפלות מאי-פעם, נוצצות אך בקושי מבעד למשקפיה תחת פנס
הרחוב.  עמדנו בכניסה לבית ומשב אוויר חם טפח על כתפנו מאחור.
היא הייתה שעונה על כתפיי לצדי כשהגענו, ובהדרגתיות היא שינתה
תנוחתה, כך שנעמדה מולי בחושך, ופניה היו מול פניי.  המשכתי
לתמוך בה עם ידיי משך פרק זמן זה, אבל במצב הדברים החדש שנוצר,
זה כבר מזמן חדל להיות חיבוק-לשם-תמיכה והתחיל לקבל משמעות
אינטימית בהרבה.
 "אתה מתוק", היא לחששה, ופניה עטו מראה חולמני וענוג.
כפות ידיי הזיעו בכבדות.  טעם מוזר מילא את פי.  תחושה שלעולם
לא חשתי קודם עקצצה בכל גופי ואפפה אותי לגמרי.
'אם אנשק אותה עכשיו, היא תהיה שלי', חשבתי, והמחשבה הנואפת
הזו עשתה לי כל כך טוב (כמה חבל שבאותה שנייה צצו בראשי
הרציונאל והמצפון, חבריי המוכרים משכבר הימים, והשתלטו באיטיות
ובנחישות על תודעתי).      

עכשיו, כפי שכבר ציינתי, לעתים קרובות מדי אני מבצע מעשה ללא
מחשבה מקדימה.  הביקורתיות הידועה לשמצה שלי מתקשה לפעול
כשהחשיבה הזו צריכה להפעיל את עצמה עליי.  כנראה שזה גם מה
שיצר אצלי את התדמית של 'הפרופסור המפוזר' הנצחי.  הרציו
והאמוציו הלכו לאיבוד בתודעתי כשהייתי ילד וחזרו אליה ברבות
השנים כשהם מבולבלים האחד בתוך השני.  כשכל אחד משך את השני
לפינה האחרת זה כבר ממש התחיל להציק, אבל סתם ככה ביומיום
הסתדרתי עם זה לא רע.
והנה הגעתי למצב של קרב אימתני בין השניים, ולפתע שלף איתו
הרציו את המצפון מתוך הרגש, וידעתי שהדילמה של רותם הוכרעה
לצמיתות.
 "את מאוד חמודה, רותם", הפעלתי כלפיה את הגישה האסרטיבית,
שנוסתה כלפיי בהצלחה פעמים כה רבות בעבר ,"אבל יש לך חבר,
ומיכה הוא בן משק; ואפילו שהוא גדול ממני בכמה שנים, הוא תמיד
גדל שם לידי ואני לא יכול לעשות לו את זה, את מבינה..."
רותם עפעפה בעיניה ההזויות:
 "מה אמרת?  למיכה יש נשק?  אבל מה זה קשור לנעלי נשים?"
ובו ברגע היא כרעה תחת עייפותה הרבה, ועד לפגישתנו המחודשת
שנים אחרי לא היה לי צל צלו של מושג מה היה קורה אילו באמת
הייתי מנשק אותה שם, לאור פנס בודד במושב, בכניסה לבית משפחתם
של מיכה ומאיה.

בימים ובשבועות שבאו אחרי,  עוד הייתי מדבר איתה מדי פעם.  היא
הייתה מתגנבת אליי לחצר הבית בימים שמיכה הוקפץ למשימות,
ופוצחת איתי בשיחות נפש על הסתמיות של החיים בארץ.  ואני,
שנשביתי בשילוב הנדיר הזה שבה, של נפש רוחנית בגוף עירוני,
הייתי מתפלמס איתה על תפיסות עולם ותיאוריות בלילות ירח מלא,
עד שהתגייסה קצת אחרי והייתה חוזרת למושב רק למיכה.  בפעמים
המעטות שראיתי אותה בזמן זה הבחנתי בגישתה לחיים מתפכחת
ובהפיכתה לצעירה חדה ומעשית, תכונות שאפיינו היטב גם את תפקידה
המיוחד בחיל המודיעין.  אחרי שאני התגייסתי, כבר ניתק הקשר
בינינו לגמרי, אבל גם נדמה לי שמיכה כבר לא הוקפץ יותר לצפון,
כך שכך או אחרת, זה לא ממש היה משנה.

היא שתתה כעת קפה מהול ברום והרבה הל, בדיוק מהסוג המשובח שהיא
כל כך אוהבת ללגום.  למרות החימום שהיה במקום, ידה השנייה
הייתה מכורבלת עמוק בין רגליה המשולבות היטב, שמבעד לשולחן
הזכוכית המסוגנן ומכנס הג'ינס הרטוב נראו משורטטות ומפתות
מתמיד.  
 "באמת שרצית לנשק אותי באותו ערב?", משהו בניתוח האישיותי
שהיא ערכה לי ככה ללא חשבון בכניסה לבית-קפה עשה לי חשק
להתוודות כלפיה לגבי הרגשותיי מאז, ואת זה באמת עשיתי לאחר
התחבטות עצמית לא קלה.  
"מה כל כך קשה להאמין בזה?", שאלתי, 'את הרי היית החלום המתוק
של חצי מהחבר'ה במושב..."

הגשם בחוץ הקיש בעוצמה על חלונות המקום, כל טיפה מתנפצת
לרסיסים (כמו גל על מזח) בעת התרסקותה העוצמתית וחסרת הפשרות
על השמשה.
רותם הסמיקה, ולרגע אף הסיתה את מבטה הנחוש מפניי.  כנראה כדי
לחמוק לזמן מה מהמלכוד האמוציונלי אליו נקלעה, הסירה בעדינות
את משקפיה, והחלה לנגב את עדשותיהן במטלית שהביאה המלצרית ביחד
עם השתייה.  לרגע נדמה היה שדבר-מה נוצץ בהק בזווית העין שלי
מכיוון ידה המכורבלת, שחשפה עצמה כעת, בעת ניקוי המשקף.
 "אני באמת לא יודעת מה להגיד", אמרה אחרי שניות ארוכות מדי
של שתיקה מביכה ,"מצד אחד באמת הייתי אאוט לגמרי באותו ערב,
כמו שאתה טרחת להזכיר, ככה שאי אפשר לגמרי לשפוט אותי לפי
מעשיי...  אבל מצד שני גם עכשיו, אחרי כל השנים האלו, מספיק לי
רק להסתכל עלייך בשביל לחזור לאותה הרגשה מטורפת של התרגשות
נעורים ואלכוהול בשביל להתחבר בלי למצמץ לצמרמורות שהצלחת
להעביר בי עם המבטים וההערות שלך מהלילה המופרך ההוא וכל
הלילות שאחרי, כשמיכה נשלח לפעילות..."
 "כלומר באמת היה שם משהו?", בלעתי את רוקי ושוב הרגשתי
בלבי פועם בחדרי חדרים בחוזקה ,"זאת לא הייתה רק המחשבה שלי?
זאת לא הייתה רק השתייה?"

צלצול טלפון סלולארי מעיק קטע את הרגע הקסום.  רותם מיהרה
להתנצל, והוציאה במהירות מכשיר נוקיה זעיר מכיס תיק היד שלה.
מבעד לקריאה נרגשת של אם אפריקאית לילדיה שבקעה מבין צלילי
הסטריאו מחרישי האוזניים של בית הקפה, יכולתי לשמוע שהיא
משוחחת עם גבר כלשהו לגבי הזמן שבו היא חוזרת הביתה מחברתה
ללימודים.
 "אני ממש מצטערת... שכחתי את עצמי לגמרי... פשוט פגשתי איזה
מכר ותיק ואיבדתי כל חוש של זמן!", היא צרחה לתוך הפומית, שכן
המוסיקה הלכה וגברה לה פתאום.

ככה סתם כששוחחנו לנו, אפילו לא חשתי בקצב התופים וכלי הנגינה
המאוסים מהטבע שהרעישו להם ברקע.  כעת, משנקטע רצף השיחה ועמו
גל הנוסטלגיה הסנטימנטלי שרכבנו עליו, שוב חשתי סלידה קלה
מהעירוניות הבלתי-נסבלת שהקרין המקום.  
'לעזאזל', חשבתי לעצמי ,'אפילו במזרח, ששם ייצרו את המוסיקה
הזו, לא תפסו ממנה כל כך כמו בארץ...!'
נזכרתי שבטיול שלי איזה מדריך מקומי אחד באמת התלונן בפניי
באנגלית עילגת כמה נמאס לו שעמי המערב ממסחרים את המוסיקה של
שבטי מדינתו, ואף מוסיפים לה צלילים סינתטיים מרגיזים של
סינתיסייזרים ומחשבים...

כמה דקות עברו, ורותם סיימה את שיחתה.
 "אני באמת מתנצלת על הייבוש", היא אמרה לי בחיוך מפויס ,"זה
פשוט היה בעלי, והוא רצה לדעת מתי אני מגיעה הביתה..."
מחוסר מילים ונשימה העפתי מבט לצג של מכשיר הטלפון הנייד שלה,
שם התנוססו בגאון בראש צמד המילים 'מיכה ורותם'.  ידה
המכורבלת, ששוב עמלה בקדחתנות על ניקוי המשקף, חשפה טבעת
נישואין כסופה על אחת מאצבעותיה.  בו במקום הכתה בי תחושת
הדז'ה-וו של הפספוס המוכר של פעם, כשקלטתי לתדהמתי שבשעות
ארוכות של שיחה כלל לא טרחתי לשאול אותה ולו לרגע מה עלה בגורל
בן-זוגה.  מצאתי עצמי מגדף את האמוציונאל שלי, שכרגיל גרם לי
להיקלע לסיטואציה בעייתית, מבלי לקחת בחשבון את כל השיקולים
מסביב.  וכמה צדקו כל אותם בני משק שאמרו עליה שהיא מושכת אש,
ושהאופי המתגרה והאינטליגנציה שלה עוד יעלו למישהו ביוקר יום
אחד.  
 "תודה רבה באמת על המסע המרגש הזה לעבר", רותם פלטה לבסוף,
משסיימה לשתות את הקפה ,"לך תדע, אולי בהתפתחות אחרת של
הדברים, היחסים בינינו היו נגמרים אחרת..."

כשחיכינו לחשבון, שבה אליי לראש סצנת נעורים אחת מהימים שלפני
גיוסה.  היא ישבה על הנדנדה בחצר ביתי, ואני נדנדתי אותה
מאחור.
 "למה את באה אליי כל פעם, רותם?", שאלתי אותה בין דחיפה
לנדנוד ,"את לא מעדיפה להיות בבית שלך, בחדר שלך, בשקט
הפרטי?"
 "אני לא יודעת", היא אמרה ,"טוב לי איתך.  אתה לא דורש ממני
כלום, לא לוחץ עליי.  נחמד לי להיות ככה עצמי, להגיד מה שאני
רוצה בלי לדפוק חשבון לאף אחד בעולם.  פשוט ברור לי שמה שלא
אעשה, אתה תקבל אותי כמו שאני תמיד."
הפסקתי לנדנד אותה, ועצרתי לחשוב על מה שהיא אמרה.
 "מה אתה עושה?", שאלה כששמה לב לדבר ,"למה הפסקת?  תמשיך
לדחוף!  אף פעם אל תפסיק לדחוף אותי קדימה..."