טופף, טופף לו השעון. זז ללא מנוח. תיק לשם, תיק לפה. זז ולא
מרפה...

הם ישבו בסלון זה מול זו.
ישבו ושתקו.
היא בחנה את פניו ארוכות. פנים עייפות, פנים זקנות. פנים
עצובות. היא פתחה את פיה לדבר אך נמלכה בדעתה והפנתה את מבטה
לעבר שעון הקיר הגדול.

שעון גדול, יציב. אדיש בתקתוקיו - לא עוצר, לא מאט.

"רוצה לאכול?"
"לא."
"רוצה לשתות?"
"לא."
"רוצה לדבר?"
"לא."
"למה?"
"כי אין לי מה להגיד."

תקתוק רועם. נדמה כי הוא חזק מכול השאר- פועם וחי.

היא נעצה בו את מבטה.
"זה לא נכון. אני יודעת שאתה רוצה להגיד משהו, אז תגיד אותו.
כי אם לא- הוא יאכל אותך מבפנים עד שלא יישאר דבר."
"כבר אין שם כלום. רק קליפת אדם."
"היא מתה, אני יודעת. שום דבר לא יחזיר אותה- אבל אתה עדיין
חי!"
"הגוף שלי עוד כאן, אומנם, אבל הלב והנשמה שלי קבורים באדמה."
"אל תגיד דבר כזה! אל תמהר כול כך למות."
הוא שתק.

השעון מתקתק בתקתוק יציב. יציב ובלתי מתפשר. תיק-תק. תיק-תק.


דממה. כול אחד בהרהוריו.
"את יודעת משהו?" הוא שבר לפתע את הדממה. היא נעצה בו את
מבטה.
"האינדיאנים מאמינים שכשמישהו נוגע בחייך ומציל אותך, חלק
מנשמתך שייך לו וחלק מנשמתו עובר אליך. לכן כשהוא מת, חלק ממך
מת איתו וחלק ממנו נשאר חי. ככה שמישהו שתרם מעצמו לאחרים לא
מת באמת אף פעם. הוא חי אתם לנצח. " הוא נשם בחדות. "לפעמים
אני עדיין מרגיש אותה..."
הוא קם מכיסאו. "את רואה אותו?" הוא שאל והחווה בידו לעבר
השעון. "השעון זז, הזמן אף פעם לא נעצר. הזמן עובר ובכול יום
אני שוכח עוד פרט קטן. את הקול הקטן שהיא הייתה עושה כשהיא
הייתה שמחה. איך היא הייתה מטופפת ברגלה כשהיא הייתה עצבנית.
איך היא הייתה אוחזת במזלג. את טון הדיבור שלה. את החיוך..."
הוא נעצר. "את החיוך." הוא לחש ונאנח עמוקות. דמעה קטנה זלגה
מעינו ללחיו עד שנעצרה על סנטרו. הוא הביט מהופנט על השעון.
"מיום ליום הזיכרון מטשטש ונעלם כמו רוח המוחקת ציורי חול עד
שלא נשאר דבר, ואני פוחד שיום אחד אני אקום ולא יישאר ממנה
דבר. היא תעלם מחיי לנצח והדבר היחיד שיישאר הוא התמונה שלה."

תיק-תק, תיק-תק. לאט לאט- תיק-תק.

"אנחנו חיים על זמן שאול, זמן לא לנו. והוא אוזל עם כול פעימה,
כול נשימה- עד שייגמר. "

ובאותו הלילה היא שבה אליו, יפה כתמיד עם ידיה הפתוחות לרווחה.
חיוך קטן עיקם את פיו.

תיק, תיק, תיק... ונדם. הזמן נגמר.