א
איל התעורר ב10 בבוקר ונישאר שוכב על מיטתו, כרגיל, מביט בתקרה
הלבנה. השעון המעורר עדיין מצלצל את צלצולו המונוטוני, ברקע
רחשי העולם שכבר התרגל אליהם כל כך- מכוניות בהם הוא אף פעם לא
נהג, ציפורים מצייצות אותם לעולם לא הצליח לתפוש המולת ההמון
הממהר לעוד יום עבודה, יום אותו לא הכיר מימיו.
הוא הושיט יד כיבה את השעון, קם וניכנס לחדר המקלחת. מביט
בדמותו המקומטת במראה, בעיניים המכווצות, בפה הפעור למחצה,
בטבעת האור הבוהק שמעל לראשו. מושיט יד הוציא שישה כדורים
מהארונית הקטנה ובלע את כולם בלגימה אחת. כמו בכל בוקר נשאר
עומד מול הראי וחיכה עד שהרגיש את הסחרחורת הקבועה, את הצרבת
ורק אחרי שבוהק טבעת האור נחלש כרגיל מעל לראשו חזר איל
למיטתו. העייפות החלה לסגור את עפעפיו והוא החל למלמל שוב
לחשים שבעצמו לא הבין.
בדקות שבין שינה וערות החלו שוב חייו, הרגעים שנחרתו בזיכרונו,
להכות גלים גלים מול עיניו העצומות. אימו מחבקת אותו שהוא חוזר
מהגן בוכה ומוכה. הם לא מבינים, ילדים רעים, ילדים רעים, אל
תבכה איל שלי הם לא שווים את זה. אתה עוד תיראה, תראה לכולם.
10 ילדים משחקים כדורגל בבית ספר שנים אחר כך, הוא רואה אותם,
יושב לבדו ביציע, לבוש בגדי ספורט נקיים ויבשים ומשחק איתם
בדמיונו. מקבל את הכדור מהשוער, מהתל במגניו טס כמו סופת עונש
מסחררת, נשימותיו סדורות ועיניו מרוכזות בשער היריב. יציע שלם
של אוהדים שר אז את שמו בהערצה.
תור של חיילים מול נשקייה בה מסודרים נשקים קטנים בשורה, תיקים
כבדים עם בגדים מהבית ליד הרגליים, דסקית חדשה ומגרדת על
הצוואר, מספר אישי, משקל גובה , למי להודיע במקרה של מוות?
התור מתקצר והנשקים מתקרבים והופכים לגדולים, כבר לא בשורה אלא
בעיגול משומן סביבו. מספר אישי,גדוד?, מחלקה? . ואז חייל ברקע,
חייל אותו לא הכיר ושיישנה את חייו לנצח, גוף זר מתולתל במדים
כמו שלו ומעל תלתליו טבעת בוהקת וזוהרת שמעתיקה את נשמתו
ומעבירה אותה לצד השני.
פסיכולוג צבאי לא מבין מה זה טבעת בוהקת והוא מצייר לו אותה על
דף ניר. פסיכולוג צבאי שואל מה זה בוהק?. בוהק זה שמש חלולה,
שמש שניתן להביט דרכה. הוא רושם חוות דעת. ואין יותר מדים, אין
גם חיים אזרחיים. יש רק אנשים רגילים ואנשים בוהקים ברחוב. כמה
מהבוהקים מחייכים ומתקרבים אליו והוא מתחיל לברוח. רץ לכיוון
הבית, הבית של אימא, כל צעד נוסף הוא כמעט נופל כל התקדמות הוא
מאבד יותר את דרכו.
הוא מתנשף במפתן. היא לא בבית והוא הולך משתעל לחדר האמבטיה
שוטף פניו עם אצבעותיו, מעביר מים בשיערו, לוחש לעצמו דברים
שבעצמו לא הבין מתרומם מביט במראה ורואה טבעת בוהקת מעל ראשו
שמסנוורת אותו לחלוטין. הוא צועק גרונו מתנפח וראשו כואב
מהנפילה . ואז חושך. חושך של חדר בבית חולים פסיכיאטרי, ידיו
קשורות אימו רוכנת מעליו, באפילה רק דמותה וריחה המוכר מרמז על
נוכחותה ואז קולה, אילי אילי, הם לא מבינים כלום , כלום הם לא
מבינים, אתה עוד תיראה, תראה לכולם אילי, תראה להם כמה שהם לא
מבינים.
הרגע האחרון בו הוא ניזכר מתחיל בחלון פתוח עם סורגים בקומה
העשרים של בית החולים. הוא מביט למטה על ראשים קטנים של ילדים
במרוץ עכברים ידיו קפוצות, עיניו מחפשות טבעות ומוצאות רק
קרחות וכובעים ומשום מקום לפתע מופיעה, ניצבת מולו באוויר,
שקטה ויציבה צלחת מעופפת . הוא צועד שני צעדים אחורה כמעט
כושל, מבטו מהופנט, מופנה קדימה, הצלחת מתחילה להתקרב לאיטה
לחלון הסגור והוא מתחיל לשמוע, רועד, צפצופים שמזכירים לו את
הצפצופים שנשמעים לפני החדשות ברדיו. ביפ ביפ ביפ מתחזק ומתחיל
להכאיב. מתחבא מתחת למיטה הוא צורח ידיו מכסות את אוזניו, לכו
מכאן לכו מכאן, די! זה כואב! דלת חדרו נפתחת שתי אחיות מתפרצות
פנימה, הצלחת נעלמת ושוב חושך. פסיכולוג בית החולים לא מבין מה
זה צלחת מעופפת והוא מצייר לו אותה על ניר. פסיכולוג בית
החולים שואל אם יש עדיין אנשים עם טבעות בוהקות?.לא אין, אין
בבית החולים וגם מהחלון הוא לא מצליח לראות. לא, אין לו הסבר
לזה, אין לו הסבר לכלום. פסיכולוג בית החולים מתחיל להשמיע
קולות שנשמעים כמו הדים שבוקעים מחדר שכן. איל מהנהן ברגעי
השקט מנסה להישיר מבט לדמות שלפניו, מנסה לנחש את תוכן השאלות
ונכשל, מנסה לייצב את קולו ומשתתק.
במחלה הזאת, הוא שומע מרחוק קול מוכר, במחלה הזאת החולים
חולמים בערותם, ממירים מידע חושי משעמם בארץ פלאות מפחידה,
רואים חלל שקוף ומפרשים אותו בבוהק, רואים קו אופק צלול
ומניחים בו צלחת מעופפת. אני רושם לך כדורים ואתה תישן יותר
טוב , הקול אמר בסוף שהוא רק רוצה לעזור.
איל מכנס את בירכיו לחזה שלו לוחש לעצמו שקט שששששקט. ונירדם.




ב
ממתעורר ב10 בבוקר ונישאר שוכב על מיטתו, כרגיל, מביט בתקרה
הלבנה. השעון המעורר עדיין מצלצל את צלצולו המונוטוני, ברקע
רחשי העולם שנשמעים רמים יותר, המכוניות נוהמות את נהמתן,
הציפורים את ציוצן וההמון רוטן בדרכו לעמל יומו. אך לכל אלו
התווספו רעשים עמומים מפוזרים וחדשים שנשמעו כרחש מבוהל של
דבורים אנושיות .
הוא הושיט יד כיבה את השעון אך הצפצוף המונוטוני לא הפסיק. הוא
רק התגבר. הוא קם ניכנס לחדר המקלחת. מביט מודאג בדמותו
המקומטת במראה, בעיניים המכווצות, בפה הפעור למחצה, בטבעת האור
הבוהק שמעל ראשו.מושיט יד הוציא שישה כדורים מהארונית הקטנה
ובלע את כולם בלגימה אחת.
כעת זה ברור. הקולות הרמים מחוץ לחדרו מקבלים משמעות והופכים
לצעקות מבוהלות , עמימות זהותם  מתפרשת לאם הבית, לפסיכולוג
ולחולים שאת שמם אף פעם לא הצליח ליזכור. 'למעלה, למעלה, תראו
למעלה!'  'אני לא יכול לשמוע את הצפצוף הזה יותר די!' הם
צועקים .
הוא הרגיש את הסחרחורת הקבועה, את הצרבת אך בוהק טבעת האור רק
הלך והתחזק מעל לראשו גם הצפצופים של החדשות ברדיו התחזקו אף
הם והחלו להכאיב לו כאב ממשי.  חוזר למיטתו לוחש לעצמו לחשים
שבעצמו לא הבין נשכב פרקדן ועצם את עיניו. בדקות שבין שינה
וערות  החל עתידו להופיע מול עיניו העצומות.