את היום כמו בכל יום הוא פתח בצעידה של 5 ק"מ לאורך חוף הים.
ההרגל הזה הפך לכזה שבלעדיו הוא מרגיש שמשהו חסר או לא בסדר.
במשך 10 שנים הוא לבד וזה בעיקר אומר שהוא לא צריך להודיע לאף
אחד שהוא יוצא לטיול היומי שלו ובטח שזה לא משנה לאף אחד אם
הוא חוזר ממנו. רוב האנשים קוראים לזה חופש והוא קורא לזה
געגועים. הוא תמיד התנדב לדווח לה איפה הוא ועם מי, לכמה זמן,
מתי הוא חוזר והיא גם שזה לא עניין אותה תמיד הבינה שזה חלק
ממנו וממנה והיא אישרה את קבלת המידע בחזרה איטית עליו. הוא
הרגיש שאם הוא לא מדווח לה על משהו אז המשהו הזה פשוט לא קרה
ועכשיו כבר 10 שנים לא קרה שום דבר. בהתחלה הוא עוד התנהג
כאילו היא עדיין לידו הוא היה חוזר הביתה ונשכב על המיטה עוצם
את העיניים מדמיין אותה ומספר לה על כל מה שראוי לספר עליו
אודות יומו אבל שהזיכרון שלה הלך ודהה הוא לא יכל להמשיך עם זה
יותר ומאז לא קורים לו יותר דברים.
בהליכה לאורך החוף הוא דווקא לא היה תמיד לבד שכן היו תמיד את
ה"קבועים" שהוא התרגל לראות  עם השנים, עם הצעיר שרץ הוא לא
מחליף אף פעם מבטים אבל עם האישה שהולכת עם הווקמן הוא תמיד
מחליף מבט, הנהון קצר וחיוך. הנהון של הבנה וחיוך של ביישנות.
לפעמים אחרי שהוא עובר אותה הוא מנהל אתה שיחה בראשו בה הוא
מספר לה על ילדותו, על הזיכרונות מהצבא ולפעמים שהוא ממש חייב
את זה כבר הוא משתף אותה בזה שלא קורה לו כלום מאז שהיא כבר לא
אתו. היא לא מורידה את האוזניות אבל הוא רואה שהיא שומעת
ומבינה.
היום הוא לא ראה אף אחד על החוף חוץ משתי דמויות רחוקות
שהתכופפו ליד המים. הוא החל בתרגילי הגמישות ליד האוטו מרגיש
איך כל שריריו נמתחים בכאב עדין והחל ללכת לאורך קו החוף חצי
מבט מופנה כרגיל לכיוון הים הרגוע. לפעמים הוא מדמיין שנפלטים
ממנו לחוף בקבוקים עם הודעות מרחוק נאמר ילד אילם מאנגליה
שמרגיש כמוהו שהוא חייב להעביר מסרים אפילו לזרים או איש
רובינזון קרוזו שניתקע על אי ורוצה עזרה. הוא החל מתנשף ממאמץ
ההליכה הארוכה והתקרב לשתי הדמויות שנראו בברור כעת היה גם
מאוד ברור שהם רוכנים, יחפים, מעל צב ים ענק.
"ראית פעם כזה דבר?" שאל הגבוה מבינהם
"לא, כלומר רק בטלוויזיה ראיתי, מה הוא עושה כאן?"
"הוא גוסס, אני חושב שהוא בא למות כאן" ענה לו השני
"אתה מתכוון שהוא בעצם מתאבד כמו הלוויתנים?" הוא שאל
"מי יודע . מי יודע מה עובר בראש של צב.. הצב הענק לא הסתכל על
אף אחד מהם הוא רק הסתכל קדימה בהבעה סתומה.
"יכול להיות שהוא פשוט לבד בים והוא נעשה חולה מזה" הוא העלה
השערה שגרמה לשניהם לגחך
"מה זאת אומרת לבד בים, צבים חיים במשפחות, יש אלפים מהם בים
אתה לא ידע את זה? הוא נראה לי חולה ממשהו אחר או שפשוט טעה
בניווט"
"אם הוא עם כל כך הרבה צבים ביחד אז איפה הם עכשיו? למה הם לא
עוזרים לו לחזור למים? למה הוא לגמרי לבד כאן?" הוא שאל אותם
בקול רועד ובעיניים דומעות
"אולי כל הצבים, חברים שלו, נמצאים ממש קרוב, כמה מטרים,
ואנחנו פשוט לא רואים אותם מכאן, אולי הם קוראים לו לחזור אבל
הוא לא שומע כלום כי הראש שלו מחוץ למים...אתה אף פעם לא יכול
לדעת תדע לך!"

המפגש עם בדידותו של צב המים כל כך ריגש אותו שהוא התחיל לרוץ
בכל כוחו חזרה. שהוא התקרב לאוטו שלו לפתע הוא ראה את האישה
שהולכת עם הווקמן וידע שאם לא יספר לה אז שוב הכל ילך לאיבוד.
הוא התקרב אליה מתנשף הוריד לה את האוזניות מהראש וצעק לה
באוזן " יש שם צב. צב מים ענק שכנראה הולך למות מרב בדידות"
היא נרתעה לאחור ושאלה איפה הוא בכלל.
הוא הסתובב להראות לה ולא הצליח למצוא שום דבר מלבד חול ומי
ים.
"הם היו כאן לפני שנייה " הוא לחש לעצמו מבוהל
"אני מבינה" היא חייכה אליו חיוך מקסים " גם אני מדמיינת דברים
שיוצאים מהים לפתע...אני מירי "
"הוא היה מבולבל מידי כדי לענות לה בשמו
"אני מירי , רוצה ללכת איתי קצת? אני רואה אותך כל יום אתה
יודע...."
מבלי לדעת מה הוא עושה הוא החל לצעוד ליד מירי ופתאום החל שטף
דיבור לאחוז בו. הוא דיבר במהירות שדומה למהירות בה אדם צמא
שותה סוף סוף, הוא הרגיש על כל צעד שהם עשו יחדיו איך העולם
מתחיל להסתובב לו שוב. הוא סיפר לה על ילדותו על זיכרונותיו
מהצבא ושהתחיל לספר לה עליה שכבר איננה הם הגיעו למקום בו ראה
את הצב. במקום שהוא שכב קודם הוא ראה רק סימני גרירה עמוקים
בחול ולידם שתי עקבות של רגלים יחפות שנכנסות לתוך המים.