"עכשיו מה עושים ?! "  צרחה אליו. הוא רק חשב כמה לא אופיינית
פנייתה. אבל הוא באמת כבר ראה מצבים גרועים יותר. בתנועה
עצבנית פתח את העניבה טיפה. וחשב איך שבעבר  עוד היה אכפת לה
מראהו ואם הוא מרושל. והיא בשלה, בשלה וחטובה, עומדת על רצפת
הקרמיקה, ערומה ואדומה. והוא מביט בעצמו משתקף באריח קרמיקה
ירוק, ירוק, דרך צריח עינו החומה. היא מסתכלת,  מתוסכלת
ואדומה.
והוא עורך דין ירוק על אריח הקרמיקה, עניבתו פרומה ושיערו
פרוע, פניו מזיעות.

שלושה בתים משם אני יושב ומקטר במקטרתי. היום חם ולח או לח
וחם. בבית  מזגן רועש ומטרטר.
מולי ניצב שולחן הקפה החדש ואני דרכו משתקף, חום וחושב, חושב
בפנים וחם בחוץ.
אני קם אל הדלת ויוצא.

"מה עושים?" אדומה ושואלת. הוא ירוק ומרגיע. רק עכשיו הוא
מתחיל להבין, להלבין.  משלבת את ידיה בניסיון נואש לכסות את
מערומיה. אדומה והמומה. והוא ירוק ומזיע. אדומה, המומה, ערומה
, מנסה, לא מצליחה , עוצמת עין ונופלת. ירוק, מרים מבט, קם.

אני צועד על המדרכה הנוזלית האפורה. ואני חום, מקטרת בפי .
השמש מכה בפני המזיעות.

אדומה ומעולפת, מנסה לשחזר במוחה את רצף האירועים האחרונים.  
[ המים מלטפים ושקופים, אותי.  מקומות עזובים בגופי  שוב
מתלטפים ונעטפים בחום, פרי ברז. פרי בטן שהוא בני והוא כחול,
בסלון. על השטיח עזבתיו. "מה הוא עושה עכשיו?" והמים כה שקופים
מתערטלים במבושי ואני להם כעבד, עוצמת עניי, ראשי נוטה כבד
לאחור, ובשקיפות. הכחול הוא פרי בטני ואביו יחזור עוד מעט.
קירות המקלחת הירוקים עוטפים את עננת האדים בה מרחפת אני,
ונוחת בחבטה. מסיטה וילון. על אריחי חדר האמבטיה הירוקים, פרי
בטני שכחול הוא, שוכב ואדום סביבו. ואני המומה, וערומה, צועקת
לעזרה כורעת אל בני, אדומה.  אביו של פרי בטני נכנס בבהלה
למשמע צעקותיי. עורך הדין הצעיר התיישב למולי, פניו המזיעות
משתקפות בקרמיקה, מביטות בי, ערומה, אדומה, רועדת, מנסה, לא
מצליחה. והוא אביו, והוא ירוק דרך מרצפת, ומלבד לשחרר את
עניבתו, דבר לא עושה. אני צורחת אדומה ואיומה, עוצמת עין
ונופלת.]

הוא ירוק, ירוק ואדיש. הוא כבר ראה מקרים קשים מאלו, אנשים
קשים וקרים מאלו. ואם בנו למולו, אדומה בתוך האריח ירוק, הוא
חושב, על האישה שפוצצה לבעלה את המוח, והאם מוחו של בעל יכול
לפוצץ אישה? ירוק, קם, מתיז, מנער. אדומה, מתאוששת, ערומה, את
הראש מרימה. כחול, שוכב ואדום.

אני, חום, מקטר במקטרתי ושומע צרחה. רץ, נכנס, רואה אדומה,
המומה, ירוק, אדיש וכחול שוכב, אדום. והאדומה היא ערומה, עובדת
בעריה, ילדה לפני שנה, עניים כחולות לו, והוא כחול. והירוק,
יושב על הרצפה מולו כחול שהוא בנו. הירוק עורך דין. אני, חום,
מזיע , מציע, עוזר ומתקשר, חוזר. "האמבולנס בדרך" והאדומה כבר
לא ערומה, מאוד המומה, מבט של אימה בעיניה.
הוא ירוק, יושב רחוק וגבו הרחב מופנה עליה. מביטה אליי, מודה.
שפתיה פעורות קמעה.
והוא, עורך דין, ירוק,  שדינו ערוך. ובנו שהוא שוכב כאן, כחול,
אדום, עדות לכך.
רק אני יושב בסלון מדליק מקטרת וחושב על הפעמים בהם ראיתי את
הפנים הירוקות האלו מביטות בי מבט מבויש, כאשר פגשתיו ברחוב,
כשאשר אונו היה רוכב על כל פילגשיו.

אורות אדומים באו לקחת, חלוקי תכלת בודקים, מזעיפים. אדומה,
מביטה בירוק, פניו אדישים, שפתיה פעורות מעט.
ירוק, מביט בכחול הקטן עטוף בשמיכה, וחושב.
[ היא אדומה ושבורה. פיה פתוח למרווח נשיקה או אקדח. ובני,
שהוא כחול, בדרך לבית החולים. האדומה הפכה זרה לי, הכחול, לו
אני זר.]  
הירוק נוסע, יש לו פגישה במשרד. האדומה תגיע לבד, מפחידים אותה
רופאים, מרפאים אותה הפחדים.
במכונית צהובה , היא אדומה, המומה ויודעת.
[ שוב הוא ירוק ואפילו עכשיו הוא נוסע. כך כמו תמיד הוא מעדיף
את המציאות שלו, ומוצא את העדפותיו בספרי הטלפון.]

אני חוזר אל בייתי. מביט אל שולחן הקפה שעזבתי קודם, שם עצמי
מביט אליי בצבעים, רואה אותי מוציא עט שחורה מהכיס ומנסה לכתוב
את שארע. ואני, חום, מבעד שולחן רק מנסה להבין עד כמה לבן הוא
הדף.