אני  רואה אותו הולך שם, עם המדים והנשק- מבט של-"שיזדיין
העולם" בעיניים.
אני מחבקת אותו. שבועיים לא ראיתי אותו .
אני מחפשת את הניצוץ שלו בעיניים, מחפשת את "אני אוהב אותך",
אבל הוא לא אומר, מסתכל עלי בזלזול של חייל מנוסה ומסנן לעברי
מעין שלום סתום.
יושבת לידו וסופגת את הריח שלו, הריח הכל כך מיוחד שלו, כזה
שמזכיר לי איך היינו פעם.
הוא אוכל, קורע את חתיכות הבצק שנחות על הצלחת ומכניס לפה, אני
רואה איך הוא לועס-בתאוות מוות.
מבט, שאני כל כך מקווה שיגיע אלי ולו רק כדי לראות מה מסתתר
בעיניו, עובר אותי ומתמקד בקופסת הסיגריות בקצה השולחן.
"נו, אז מה קורה איתך?" -הוא שואל בחוסר התעניינות ומוציא ענן
עשן סמיך -הוא לא מחכה לתשובה, ומתחיל לספר, על השמירות
והמפקדים והנשק והנשק והנשק.
אני מגניבה מבט לתוך העיניים שלו, ממש לתוך האישונים איפה
שמסתתרות כל חיות הלילה האפלות, ומה שאני רואה מעביר בי קור
פתאומי בן הראות והלב, או יותר נכון מה שאני לא רואה.
אני קמה בהחלטיות מהספסל המעופש ומנשקת אותו, הוא לא מגיב,
ממשיך לשבת עם העיניים שלו-הקרות והפתוחות ולעשן את הסיגריה
שלו באדישות וביד השניה הוא מלטף את פיסת המתכת הקרה שנחה על
כתפו.
אני מתיישבת בחזרה ,אני מרגישה כאילו רוחות הפרצים בעיניו
שיתקו אותי לחלוטין.
אני בוהה בו במשך כמעט שעה עד שאני מצליחה להוציא כמה מילים
"אתה אוהב אותי?" אני שואלת בלחש, ומשפילה את עיני. עכשיו אני
מרגישה כמו אופרת סבון זולה או לפחות כמו ספר של דניאל סטיל.
הוא עונה לי ביובש -מרכז את עיניו השקופות בלחיי האדומות
אני אומרת לו שזה לא יכול להיות, ושאני לא יכולה יותר שאני
רוצה לעזוב, אני יודעת עמוק בתת ההכרה מה זה אומר, זה אומר לבד
,כל כך כל כך לבד.
אבל הפעם אני מוכנה להתמודד עם הכל, אפילו עם לבד.
הוא מסתכל עלי באותה אדישות בדיוק, ומדליק עוד אחת, את לא
תעזבי אותי הוא אומר בבטחה.
האמת, שברגעים האלו אני כבר לא מסוגלת להגיב, אני בובה חסרת כל
כוח או רצון, יושבת מולו וממוללת את קצוות התיק.
הוא ממצמץ לכיוון השמש ומשעין את הרובה על ידו, אני נזכרת בשיר
של פינק פלויד-הלוואי והיית כאן-אני לוחשת לעברו
הוא צוחק, בקול רם, צחוק גס שנדמה לי כמו קול של חיה, "אני
כאן"-הוא אומר וממשיך לצחוק
אני מחכה ל"טיפשונת" בסוף המשפט-מה שהיה פעם וידוא שהוא סתם
צוחק איתי, ואז הוא היה מנשק את המצח שלי ואומר שאנחנו זה
לנצח.
זה לא מגיע הוא מפסיק לצחוק באחת, ויורק לכיוון הרצפה.
בשפיות האחרונה שנותרה לי במצב הזה אני קמה ואומרת לו שזה
נגמר, אני הולכת, ההליכה מתגברת והופכת להיות ריצה היסטרית,
אליה מתווסף בכי, בכי אמיתי -כזה שכל הפנים נרטבות  והעיניים
מתחילות לכאוב .
הוא צועק לי לעצור , הוא אומר שאני טיפשה , אני שומעת אותו
מקלל ,אני שומעת את המילה לנצח זועקת באוויר את הנשק נדרך את
הכדור משתחרר
ואת -אני אוהב אותך מגיע לאוזני-שניה מאוחר מידי.