בשיעור נהיגה הראשון שלי דרסתי כלב.
זה לא היה בכוונה, באמת שלא, ואפילו המורה אמר שלא הייתי יכול
למנוע את זה גם אם הייתי נהג ממש מנוסה. הכלב פשוט התפרץ לו
לכביש מהר, ואני שאפילו לא הייתי על הברקס (שיעור ראשון, המורה
אחראי על הברקס והקלאץ', אני רק על הגז), לא היה לי שום סיכוי
לבלום בזמן. אז עליתי על הכלב, והרגשנו באמפ כזה, ושמענו יללה
חלשה של כאב. המורה עצר מהר את האוטו, ואני פתחתי את הדלת
וירדתי ממנו הכי מהר שיכולתי. מאחורינו בכביש הכלב עדיין היה
חי, אבל הוא היה די מעוך. מהר הרמתי אותו והזזתי אותו למדרכה,
שלא ידרסו אותו שוב. הכלב הסתכל אליי בעיניים גדולות וחומות,
שנראו לי באותו רגע רטובות, ואחרי דקה בערך הוא עצם את העיניים
והפסיק לנשום.
להתנתק מהעיניים שלו היה מוזר, זה היה כאילו לעבור לעולם אחר,
לעולם האמיתי. הסתכלתי על הכלב שכבר שכב מת על האדמה ממולי,
ואז שמעתי צעקה. הסתכלתי וראיתי ילדה קטנה, חמודה לאללה, עם
שני קוקיות ושמלה עם פרחים. הילדה, כולה בת 6, לא יותר, התחילה
לבכות כמו משוגעת ולנסות לדבר עם הכלב. מסתבר שהכלב היה שלה.
קראו לו מר חומי והיא רק לקחה אותו יום לפני המקרה מצער בעלי
חיים. ואז גם האמא של הילדה הגיעה, והתחילה לצעוק עליי שאין לי
אחריות ושאיך ככה דרסתי אותו. ואני גם התחלתי לבכות שם. מה, מה
כולה רציתי לעשות? לעבור את השיעור נהיגה הראשון שלי בשלום,
בשקט. רציתי אחרי השיעור לרדת על הרחוב הראשי, ולקרוא לכמה
חברים שלי למקדונלדס, לחגוג על איזה ביג מאק כפול ועסיסי. אבל
לא. אלוהים היה חייב להרוס לי את זה. הוא היה חייב לשלוח את מר
חומי הזה, שירוץ לכביש ויגרום לעצמו לההרג.
האמא גם נסתה להרגיע את הילדה הקטנה, ואמרה לה שמחר הם יסעו
שוב לצער בעלי חיים והם יקחו מר חומי חדש, אבל הילדה בכתה
ואמרה שהיא לא רוצה מר חומי חדש, היא אמרה שהיא רוצה את המר
חומי הזה, ושהיא בחיים לא רוצה כלב אחר. ואז המורה שלי לנהיגה
לקח אותי הצידה, ואמר שזה לא נורא, ושהדברים האלה קורים ושאני
לא צריך לאכול את עצמי בגלל זה, ושזה בכלל לא הייתה אשמתי
ושבלה בלה בלה. אבל לא כל כך הקשבתי לו ושישבתי חזרה במושב של
הנהג והמורה אמר לי להתניע לא יכולתי. לא הייתי מסוגל לחשוב
איך אני יכול להמשיך ככה בשיעור כאילו כלום. לא יכולתי שלא
לחשוב מה היה קורה אם זה לא היה כלב, אם זאת הייתה הילדה הזאת?
אם זאת היתה האמא? אז לא היינו ממשיכים ככה את השיעור כמו
כלום, אז הייתה באה משטרה, ובטח כמה בירורים, והיה כתוב
בעיתון, והמורה בטח היה מאבד את העבודה שלו וכו' וכו' וכו'.
המורה ראה שאני לא מתניע ושאל אם אני רוצה שהוא יסיע אותי
הביתה. אמרתי לו שלא ופשוט ירדתי מהאוטו והלכתי ברגל. לא דרך
ארוכה במיוחד אבל היה מאוד חם ולח, ככה שאחרי רבע שעה שכבר
הגעתי הייתי כולי רטוב ומזיע ומגעיל. בבית חיכה לי כרגיל
מושקה, זה הכלב שלי, כזה פינצ'ר מעורב עם משהו, שכחתי מה, אבל
בכל מקרה הוא חמוד כזה וקופצני וקצת שובב לפעמים, מתפרץ לכביש
והכל. ואז חשבתי מה היה קורה אם מושקה היה ככה מתפרץ לכביש יום
אחד ומכונית היתה דורסת אותו, ואיך לא הייתי יכול לסלוח לנהג
אף פעם כי מושקה ואני, אפילו שהוא כולה היה כלב, היה כמו אח
בשבילי ואהבתי אותו לאללה, יותר ממה שאהבתי את החברה שלי
אפילו.
אז יותר מאוחר באותו היום הלכתי לחנות חיות וקניתי למושקה
רצועה חזקה כזאת שאפשר לעצור כדי שהוא לא ידרס אף פעם, ואחרי
זה יצאתי איתו בערב הוא באמת לא התפרץ לכביש אבל הוא גם לא אהב
כל כך את הרצועה החדשה, שדי הגבילה אותו.
ואז באיזו פינת רחוב, שמושקה עצר להשתין לו על איזה ברז שריפה,
המכונית של המורה נהיגה שלי הגיעה מאחורה. התלמידה שנהגה עצרה
לידי והנהג יצא ודיבר איתי קצת, אמר לי שזו באמת לא הייתה
אשמתי וששום דבר לא קרה, ושלא סגרנו מתי יהיה השיעור השני.
אמרתי לא שאני לא רוצה שיעור שני ולא רוצה לנהוג בכלל. אז הנהג
אמר לי שזה בסדר ושהוא מבין, ושאני לא צריך לשלם לו בכלל על
השיעור הראשון הזה, ואז הוא נכנס לאוטו ונסע. המשכתי ללכת עם
מושקה בסיבוב, ושחזרתי הביתה והלכתי לישון חשבתי קצת. אז אני
לא אנהג ללמוד יותר, אני לא יכול בכלל לשים את הרגל שלי על
דוושת גז אחרי מה שקרה היום, וזה גם לא כל כך נורא יהיה, כי
היום יש אוטובוסים כל הזמן ולכל מקום. אז נכון, נכון שאני
הפסדתי קצת עצמאות ואוטו משלי, אבל אם הילדה הזאת, זאת עם
הקוקיות והשמלה עם הפרחים,  באמת התכוונה שהיא אמרה שהיא לא
רוצה מר חומי חדש, ואם היא באמת לא תגדל כלב חדש אף פעם אז היא
הפסידה קצת יותר מעצמאות או אוטו. היא הפסידה חיים שלמים, כמו
שהכלב שלה הפסיד כאלו.
חיים שלמים, מופסדים. בגללי.
ובגלל זה לא יכולתי להרדם כל הלילה, וגם בלילה שאחרי, ושסוף
סוף הצלחתי להרדם אחרי שבוע בערך בלי שינה כל הזמן חלמתי על מר
חומי ועל הילדה עם הקוקיות, ואיך,  אם הייתי מסובב את ההגה עוד
קצת ימינה הייתי יכול למנוע את התאונה.