"תיראי גברתי היקרה, אני יכולה לתת לך את הכתובת שלו אם את
רוצה..." היא הביטה בי מבעד למשקפיים המכוערות האלה שלה. בחורה
דקיקה עם שערה וחצי על הראש, מבוגרת מאוד, לא יודעת למה אבל
היה משהו בפרצוף שלה, כאילו היא מאלצת את עצמה להיראות בחורה
מוסמכת ואינטלגנטית. אף על פי שכל מנת המשכל שלה מסתכמת בלדעת
כיצד לתייק דפים, הא... וגם להעביר טלפונים.
חבטתי בשולחן האלון המגולף והרמתי טיפונת את הקול "תקשיבי לי
טוב חתיכת מזכירה מטומטמת, אני צריכה אותו עכשיו! תשיגי לי
אותו! זה מקרה חירום את לא קולטת?!" היא נראתה פגועה במקצת,
אבל הדבר האחרון שהפריע לי זה אם פגעתי בה או לא. שתתקשר אליו
כבר! שתשיג את הנייד שלו! בשביל מה היא מזכירה?! טיפשה
כזאת...
היא בינתיים התעסקה עם כמה מספרי טלפון, כנראה באמת הקשיבה
ל"עצתי" האדיבה. ראיתי שהיא מתעמקת בשמות, בכתובות, מתקשרת
למודיעין 144, אבל זה לא גרם לי לשנות את דעתי עלייה. עוד
מזכירה מטומטמת. מזכירה שרק אבא שלי יכול לסבול...
"טוב, אפשר לעשן פה?" שאלתי בנימוס, למרות שידעתי שהתשובה
תהייה חיובית, לא בגלל שאני הבת של הבוס שלה, פשוט בגלל שכבר
ראיתי בזווית העין מאפרה עם בדלי סיגריות. לא חיכיתי למענה
מצידה והדלקתי לעצמי סיגריה. "גברתי, הנה, מצאתי את הנייד
שלו..." היא הושיטה לעברי פיסת נייר עלייה כתוב בשחור את מספר
הסלקום שלו. אוי נו באמת, מה היא עד כדי כך סתומה?! מה היא
נותנת לי את הנייד הרגיל שלו! הרי אני הבת שלו, סביר להניח
שאני יודעת את המספר הזה, החלטתי להיות הפעם עדינה איתה למרות
שכבר עמדתי להתפוצץ מבפנים "לא לא לא, תביני, אני צריכה את
הנייד של העבודה שלו!!! מבינה? עבודה!" היא הישירה אליי מבט,
כאילו נפלתי מהחלל "אני לא מבינה, זה מה שיש אצלי... מצטערת
ילדה.." בטח שהיא לא מבינה, ברור... טוב, אני רואה שאת העבודה
אני אאלץ לעשות לבד. בלי לשאול אותה נכנסתי למשרד הענקי של אבא
שלי. "פשששש.." פלטתי. אחלה משרד. וואו! אם זה היה שלי!!!
והאבא הקמצן הזה, עם כל הכסף המחורבן שיש לו, הוא לא מוכן
לקנות לי רכב משלי... טוב שיילך להזדיין גם כן האבא שלי. יש לי
דברים יותר חשובים לעשות.
התיישבתי על הכורסא העשוייה עור, כורסא שחורה.. וואו... אני
יושבת על כיסא מנהלים... יו אני מאגניבה. זזתי לאט, רק בגלל
שחששתי לשבור את שולחן הזכוכית שלו. חיטטתי לו בדברים. "כוסאמק
איפה יכול להיות המספר טלפון שלו?!" סיננתי לעצמי. אפילו לא
שמתי לב שדלת המשרד נפתחה ובידיוק מולי הופיעה שוב המזכירה
הקשישה המרגיזה הזו. "עדן, יש לך טלפון... להעביר לך לכאן?!"
הא?! מה להעביר לי? אני בכלל לא עובדת פה... אה.. טוב נו..
הינהנתי לה ובטון סמכותי אמרתי "כן, תעבירי לקו 3" יש דבר כזה
בכלל קו 3? היא עיקמה את הפנים שלה והתחפפה משם.
צילצול טלפון.
-"...ה...הלו?" שאלתי בהיסוס.
-"עדן?" הקול החזיר לי בשאלה.
-"כן, מי מבקש?"
-"אבא שלך" איזה סתומה אני, איך לא זיהיתי את האבא שלי..?!
-"יופי שנזכרת בי אבא!!! איך ידעת שאני פה?!"
-"התקשרתי במקרה לצילה והיא אמרה לי שאת כאן..."
-"צילה?!" התבלבלתי.
-"המזכירה..."
-"הא. כן. הפוסטמה הקטנה.."
-"איך את מדברת!"
-"אוף סליחה."
-"נו אז מה רצית?"
אני בינתיים הבטתי דרך החלון ושקעתי בנוף היפה הנשקף משם.
-"עדן?" הוא כאילו העיר אותי מהחלום.
-"הא כן אבא. מה רציתי?!"
-"לא יודע, אני שואל אותך"
מה הוא רוצה? להתקשר דווקא עכשיו כשאני שקועה במחשבות? ובמחשבה
שנייה, הגעתי לכאן בשביל לדבר איתו לא?
-"הא. אתה שואל אותי.. טוב.. אני צריכה ת'רכב."
-"ובשביל מה?" הוא חקר
-"אני צריכה לנסוע ללוויה..." גימגמתי. ובעייני עלו שוב
הדמעות.
-"לוויה? של מי?"
-"אורן" עניתי. קפואה.
-"מה?!?" הוא היה בשוק. כן, לא סיפרתי לו שאורן נהרג אתמול
בלילה בתאונת דרכים. לא סיפרתי כלום. למה? אין לי מושג. אולי
כי לא הרגשתי צורך. אורן נפטר, אז?! הוא החבר הכי טוב שלי, זה
אמור להזיז לי שהוא מת ככה פתאום באמצע החיים?!
-"כן... אורן נהרג אתמול בלילה." והמשכתי לדבר, סיפרתי לו איך
קרתה התאונה.
-"ולמה רק עכשיו אני יודע על זה?" הוא שאל. שמעתי בקולו שהוא
מופתע.
-"כי רק עכשיו סיפרתי לך, למה? כי אתה מגעיל, סנוב שאי אפשר
לדבר איתו. גם כן אבא" הדלקתי לעצמי עוד סיגריה. כן, אני
עצבנית ביום האחרון. זה קשור לעובדה שאיבדתי את החבר הכי טוב
שלי? לא. לא, מה פתאום.
-"למה את מדברת אליי ככה?" הוא נעלב. אוף אני שונאת את הריגשי
הזה.
-"ככה! אתה מביא לי את הרכב כן או לא?" עניתי בעצבים.
-"תיראי מה תעשי, עדן, תיגשי לצילה ותבקשי ממנה שתוביל אותך
לספק הרכב שלנו, הוא יביא לך רכב של העבודה, כי כרגע, מתוקונת,
אני מחוץ לעיר."
ניתקתי את השיחה. אוף. למה אני כל כך שונאת אבא שלי? למה אני
כל כך שונאת את המזכירה שלו? למה אני כל כך שונאת את העולם.
ניגשתי לצילה, וספק הרכב הוביל אותי לחנייה. שם חיכתה לי מאסדה
6 החדשה (וואי איזה לוק). הוא נתן לי איזה טופס לחתום עליו
והבטחתי להחזיר את האוטו עד לשעות הערב.
נסעתי לכיוון בית הקברות, נסיעה מסריחה.. אני שונאת הכל. גם את
הכבישים השחורים, עם כל הנהגים האלה שחושבים שאבא שלהם קנה את
הכביש. רגע, עם הכסף של אבא שלי.. אני באמת יכולה לקנות את כל
כבישי הארץ. טוב שלא נסחפתי בפנטזיות.

ירדתי מן הרכב, ראיתי את כל החברים מתאספים סביב כניסת בית
העלמין. "עדן!!!" רביב קפץ לעברי ונישק אותי. "איך את מרגישה?"
מה איך אני מרגישה? מה צריך להיות לא בסדר? אורן מת. נו אז מה?
הא.. הוא החבר הכי טוב שלי, יה רייט. וזה אמור להזיז לי
כי...?
הינהנתי בראש כאומרת שהכל בסדר איתי. הוא זיין לי ת'שכל על זה
שהוא משתתף בצערי, ואם אני צריכה מישהו לדבר הוא תמיד פה. אה..
בסדר, עכשיו אני רצה אל רביב לספר לו על כל הצרות שלי. עכשיו
אני רצה אל רביב לספר לו שאמא שלי עזבה אותי כשהייתי קטנה,
ומאז אבא שלי, כאילו לא להעסיק ת'צמו בעזיבה שלה, התחיל לעבוד
באופן אינטנסיבי, ושהכסף מסנוור אותו והוא בכלל לא מתייחס
אליי, ושהדבר היחידי שאני צריכה מאבא שלי זה כסף. לא חום. ולא
אהבה. כסף. כסף וכסף. אה.. שכחתי לספר לו שאני חותכת את עצמי
בידיים, ושאני אוהבת את רועי אבל הוא בכלל מאוהב במישהי שהוא
הכיר באינטרנט. הוא בחיים לא פגש אותה והוא שומר לה אמונים...
כן, רק רביב יקשיב לצרות שלי.  

כשקברו את אורן וכולם בכו, אני לא מחיתי דמעה. אפילו לא הקטנה
ביותר. נשארתי קפואה, עומדת במקום. מביטה על כל האנשים הטיפשים
האלה שבוכים, כאילו בכי זה מה שיחזיר אותו. ניערתי את עצמי,
וניסיתי לבכות. באמת שניסיתי... אבל ללא הצלחה.
כולם בכו, אפילו אורנית השמנה בכתה. אורנית שלא בוכה מעולם.
רק אני לא.

זרקתי את התיק שלי ליד המקלט ועליתי לחדרי. ישבתי על המיטה,
חיפשתי את הדובי הלבן שלי, חיבקתי אותו חזק. כמה זמן לא חיבקתי
מישהו. כמה זמן לא הפגנתי אהבה...
נאנחתי.
התקרבתי לשידה, הרמתי את שפורפרת הטלפון.  חייגתי את המספר
המוכר לי "...שש, שש, תשע, שלוש, שש, אחד..." לא הספקתי לחייג
את המספר האחרון, הנחתי את השפורפרת. למה לעזאזל אני מנסה
לחייג לאורן? הוא עמוק באדמה. הרגע ראיתי איך מכניסים אותו
לשם.
'נו באמת עדן' אמרתי לעצמי, 'את לא באמת חושבת שהוא חי..?'
גערתי בעצמי.
שמעתי את דלת הבית נפתחת. "מתוקונות!" הוא קרא לי. נאנחתי
בעייפות, פלטתי מין נהימה מוזרה, וירדתי לסלון. "היי..." פלטתי
ביובש.
"איך היה בהלוויה?" הוא שאל. "מה זה כיף, אל תשאל... פתחנו שם
בדבוק וודקה..." הייתי צינית, כמו שאני תמיד רגילה. הוא עיקם
את פיו, "עדני, מה בסך הכל אני מבקש? להתעניין בחיים של הבת
שלי?" עיקמתי את הפנים שלי, כאילו להחזיר לו. "אל תתעניין אם
זה לא באמת מעניין אותך!" הסתובבתי, ועליתי חזרה לחדרי.

'יומן יקר, סיפרתי לך שאורן נהרג? סיפרתי לך שהיום רבתי עם
צילה? המזכירה של אבא? סיפרתי לך איך הפסקתי לבכות? אני כבר
ילדה גדולה... כבר לא בוכה... לא בוכה... אין לי דמעות. כי אני
כבר לא נפגעת. זאת שיגרה אצלי לסבול. יומן יקר, סיפרתי לך שאני
איפאטית מסריחה? יומן... האם סיפרתי לך?!' כתבתי ברצף...
הדלת נפתחה, אבא עמד בפתח. הוא ניגש אליי, וראה שאני יושבת על
מיטתי, מחזיקה במחברת רטובה מדמעות, וחיבק אותי כך סתם.
בלי מילים...
והדמעות זלגו חרישית. ואני? אני חשבתי שאני ילדה גדולה.. שכבר
לא בוכה.