תישעה חודשים ציפתה וחיכתה
סחבה בטנה העגלגלה.
בקושי עלתה במדרגות.
סתמה את הפה- שתקה.

עם כל הקושי:
כאבי הגב, ההקאות...
ניסתה להתנהג כרגיל,
ולא לעשות לו יותר מדי צרות.

ידעה שבעל משוגע
בביתה מסתובב.
ולא רצתה לעצבנו,
כי למרות הכל חשבה שאותה הוא אוהב.

השתדלה כולה,
התאמצה ממש קשה.
ביקשה עזרה,
פטרה אותו מעבודה.

והוא,
לא מעריך,
ולא עוזר...
לא מחייך...
ובלילה מאוחר חוזר.

השאירה לבדה,
בהריון כולו,
התעלל בנפשה,
זה לא היה לכבודו:
לא היה לכבודו- לעזור לאישתו.

רק ביקש,
למעשה דרש.
כשנרדם בלילה
קראה לו נחש.

כששב מהעבודה,
מסריח מאלכוהול,
שיכור שתוי,
פשוט מסטול.

היכה אותה חזק-
בביטנה.
הבטן שעליה כה שמרה.
ניסתה להגן מפני הפגיעה.
קיבלה צירים
בדיעבד היו מדי מוקדמים.
התינוק נולד ללא רוח חיים.

חובה להתריע,
חובה להעניש,
חובה לאסור,

לשווא התאמצה, ציפתה וחיכתה- ת י ש ע ה   ח ו  ד ש י ם!