זה היה שיעור תנ"ך, ביקשתי לצאת מהכיתה בטענה שאני מרגישה לא
טוב ורוצה לשכב קצת אצל האחות ולנוח. האמת שפשוט לא יכלתי לשבת
בכיתה, הצחוקים של הילדים, הצעקות של המורה שהרגישה חסרת אונים
מול הכיתה וההרצאות שלה שהיו לי כמו פטישים בראש. לא יכלתי
לסבול עוד דקה בכיתה וברגע שנסגרה הדלת מאחורי רצתי כמו משוגעת
במורד המדרגות עד שהגעתי לבמה שבחצר בית הספר והתיישבתי
במרכזה. מסביב היה שקט, אף תלמיד לא הסתובב בחוץ ויכלתי לנשום
לרווחה. האוויר היה קריר וניקה לי קצת את המחשבה, אך ככל
שהמחשבה שלי נהייתה יותר ברורה כך רגשותיי התחדדו ונהיו ברורים
יותר גם הם. לאט לאט החלו לזלוג להן הדמעות ואני נשכבתי על
הבמה מכורבלת בתוך עצמי, לא עושה כלום כדי להפסיק את זרימת
הדמעות. אחר החל לרדת גשם, טפטוף קל כמו הדמעות שלי שהתחזק
יותר ויותר ככל שעבר הזמן. פתאום היה ברק ואז רעם, ואני רעמתי
איתו. צעקתי צעקה חזקה שהוציאה ממני את כל הטירוף וכשהתחזק
הגשם עוד יותר והיה ממש חזק כך גם הגשם הפרטי שלי, בכיי, הפך
לבכי מטורף וחסר מעצורים. הייתי רטובה כולי באותו שלב אבל לא
היה אכפת לי רעדתי מקור ומבכי והתחלתי לצעוק בכל פעם שהרגשתי
את הדקירה בלב שלי קשה מנשוא. באותם רגעים לא הייתי מודעת
למעשי, רק הרגשתי את כל הרגשות שלי חדים וחזקים בהרבה מהרגיל
והייתי כמו חיה פצועה שזועקת לעזרה. מייללת באין אונים. בשלב
מסוים ראו אותי שני בנים שעברו בסביבה, אחד מהם הכרתי קצת. הוא
התקרב אלי ושאל מה קרה, ניסה להרגיע אותי קצת, החבר שלו אמר לו
שאני בטח סתם משוגעת קצת ושיעזוב אותי אבל הראשון המשיך לנסות
להרגיע אותי, "אל תבכי, בואי, אני אקח אותך ליועצת, תגידי לה
מה קרה..." אבל אני לא הסכמתי ורק הסתובבתי לי מכורבלת על
הבמה. הוא ניסה לגעת בי ולהושיב אותי, בכדי שיוכל לדבר איתי
אבל אני רק נרתעתי וצעקתי שוב. עכשיו כבר נפתחו דלתות בכמה
כיתות, מסתבר שהצעקות שלי היו באמת חזקות. אבל אני לא ידעתי,
לא הייתי בשליטה, הייתי באמת קצת כמו משוגעת כי לא היה אכפת לי
שכיתות שלמות עומדות ומסתכלות עלי מלמעלה. המורות ניסו להרגיע
את התלמידים וכמה ניגשו אלי וניסו לדבר איתי ולהרגיע אותי אבל
כל מגע הרתיע אותי יותר ויותר. התרוממתי והתרחקתי מכל מי שניסה
לגעת בי. הבכי שלי כבר היה בלתי נשלט הייתי רטובה מהגשם שנחלש
כבר ורעדתי בלי הפסקה. אחרי שהמורות ראו שאני לא מגיבה קראו
ליועצת ולמנהלת אך הן זכו לאותן צעקות כמו כל אחד אחר. הן ניסו
להרים אותי אבל התנגדתי בכל כוחי ולבסוף הן השאירו אותי איפה
שהייתי ורק היועצת ישבה לידי וניסתה להרגיע אותי. נשכבתי שוב
בצורת עובר ובזוית העין ראיתי אותה עומדת ליד המעקה של הקומה
הראשונה מסתכלת עלי ומנגבת את דמעותיה. כשהיועצת הלכה בכדי
להביא לי מים היא ירדה בזריזות וניגשה אלי. כמו אינסטינקט
הסתובבתי ברגע שהיא התקרבה והפניתי אליה את גבי. היא נגעה
בכתפי בעדינות ואני נרתעתי, אפילו ממגעה שלה. היא עלתה על הבמה
והתיישבה לידי. ברגע שהיא ראתה את היועצת חוזרת היא ביקשה ממנה
שתשים את כוס המים לידי ושתלך, כי היא מטפלת בי עכשיו. אחרי
שהיועצת הלכה היא התקרבה אלי שוב והחלה ללטף את שערי. הבכי שלי
השתתק ונשארו רק דמעות אילמות. אחר היא הורידה ממני את
הסווטשרט הרטוב שלי והלבישה לי את שלה. "בובה שלי.." היא לחשה
והדמעות שלה חזרו. "אני מצטערת על הכל.." התרוממתי קצת
והסתכלתי עליה, לתוך העיניים העמוקות שלה שהתמלאו בדמעות.
ישבנו אחת מול השניה, שתינו שותקות, הדמעות זולגות על לחיינו
בלי קול והעיניים של האחת קוראות את מה שיש בעיני השניה.כעבור
כמה רגעים נוספים היא התקרבה אלי עוד קצת וחיבקה אותי. הבכי
שלי חזר קצת אבל זה היה רק בכי של סיום, בכי שמוציא את מה
שנשאר בפנים. כי את הכל העיניים שלה כבר ראו בי והוציאו מתוכי
והחיבוק שלה הוציא את מה שעוד היה בפנים. "אני כן אוהבת אותך.
יותר ממה שאת יכולה להבין אפילו." היא אמרה לי כמעט בלחש.
השתחררתי מהחיבוק שלה והסתכלתי לה שוב בעיניים כדי לשמוע את מה
שהיא אמרה עכשיו גם מהעיניים שלה. המבט שלה לא התחמק ממני כמו
שהיה בעבר, היא פשוט נתנה לי לקרוא אותה. חיוך החל להתפשט על
פני ולאחריו צחוק, צחוק מטורף של אושר והיא צחקה איתי, פשוט
ישבנו שם שתי בנות משוגעות צוחקות צחוק מטורף של אושר. "יאללה,
בואי הביתה, תחליפי בגדים, אני חייבת לך כמה הסברים." והלכנו
משם בלי להסביר לאף אחד מה קרה שם קודם לכן.  
כשהגענו אליה הביתה היא נתנה לי בגדים להחלפה ועשתה לשתינו
שוקו חם. התיישבנו באמצע הבית הריק על השטיח בסלון והיא התחילה
לדבר. אף פעם לא שמעתי אותה מדברת כל כך בפתיחות, כל כך מהלב,
כל כך לא מצונזר.. כל המילים שלה עשו לי פשוט צמרמורת. היא
אמרה לי דברים שביקשתי לשמוע כל כך הרבה זמן. היא אמרה לי למה
היא התרחקה ממני מההתחלה ולמה היא לא הסכימה מעולם להיפתח אלי
ולמה מעולם לא אמרה מה היא חושבת ומה היא מרגישה כלפי. לא
האמנתי למשמע אזני, לא האמנתי שהיא התרחקה רק כי היא הבינה
שהיא אוהבת אותי, לא פחות ממה שאני אוהבת אותה. לא האמנתי שכל
אותו זמן היא רק רצתה להגיד לי את זה ולא יכלה, כי היא פחדה כל
כך. היא פחדה שיכול להיות בינינו משהו אמיתי.  היא עשתה הפסקה
בדיבור כדי לתת לי להגיב אבל לא היו לי המילים. מצד אחד כעסתי
על כך שהיא לא  אמרה את כל הדברים הללו קודם ושנתנה לי לחיות
עם הכאב העצום שהתפתח בי בלי להגיד משהו... בלי לנסות לעזור.
אבל כמו שכעסתי גם הייתי כל כך שמחה למשמע אזני.  "אם רק היית
אומרת משהו קודם.." אמרתי לבסוף והיא המשיכה אותי, "הייתי
יכולה למנוע משתינו כאב עצום. אני כל כך מתנצלת... כל כך..."
כשהרמתי את ראשי ראיתי שעיניה מחפשות את מבטי ואמרתי לה שאני
סולחת, כי אני לא יכולה אחרת.  היא העבירה את גב כף ידה על
לחיי ואחר לקחה את אצבעה וציירה איתה קו מהמצח שלי, דרך האף
ועד לשפתיים, ואז החליפו שפתיה את מקומה של האצבע. מגעה שפתיה
על שפתיי העביר בי צמרמורת. כשנפרדו שפתינו היא הסתכלה עלי,
מחייכת חיוך ביישני, וכמוה גם אני. שתי ילדות שכאילו גילו את
העולם מחדש ועומדות מולו מבוישות, יודעות שיש להן עוד כל כך
הרבה מה לגלות. היא חיבקה אותי וכאילו תמכה בראשי כמו שמחזיקים
את הראש לתינוקות והבטיחה לי שהיא לעולם לא תיתן לי ליפול ככה
שוב.