הכאב זוחל במעלה הפנים, מתפרץ מהעיניים, זולג לו במורד
הלחיים.
ועדיין, גופי קטן מלהכיל את הכאב והוא חורץ לו שבילים נוספים,
שק הדמעות כבר לא מספיק.
הכאב עולה במעלה הגרון, מטפס, שורט ויוצא בצעקה אדירה שמאיימת
לבתק את מיתרי הקול.
צועקת, צורחת, מקללת. את העולם - על זה שהוא חייב להיות כזה
מסובך. על ההורים שלי - שבכלל הביאו אותי לעולם. את מי שפגע בי
ואת האנשים שפגעתי בהם. ובעיקר, את עצמי. על זה שאני כזאת
מטומטמת שפוגעת ונפגעת, אטומה לכל כאב שגרמתי בשוגג, תמיד
לומדת מאוחר מידי. טיפשה שמרגישה מה שאסור לה להרגיש כלפי
מישהו שאסור לה לחשוב עליו.
"מטומטמת, מטומטמת, מטומטמת, מטומטמת, מטומטמת, מטומטמת,
מטומטמת, מטומטמת, מטומטמת, מטומטמת, מטומטמת, מטומטמת,
מטומטמת".
להגיד אלפיים פעם. לשנן את המנטרה הזאת כדי שאולי אלמד לקח
לפעם הבאה.
ועדיין הכאב קשה מנשוא. הוא מתפשט לקיבה ומתחיל לטפס מעלה
במעלה הגרון. חסרת אונים, מקיאה את הכאב על הרצפה. אבל זאת
עדיין רק מנה קטנה של כאב ביחס למה שעדיין מחלחל בכל תא ונים
בגופי.
מטילה את עצמי על המיטה, עדיין בוכה וצורחת. בהתקף של היסטריה
מתחילה לנעוץ בעצמי ציפורניים. אולי ככה יצא הכאב שמחלחל לי
בגוף. יטפטף החוצה, טיפה אדומה אחרי טיפה אדומה. ואני הרי
ידועה בציפורניים הארוכות שלי. נועצת, שורטת, פוצעת, בוכה,
צועקת.
אבל גם השריטות לא עוזרות ולא מקלות את הכאב. הצרחות כבר מזמן
גוועו בגרוני הצרוד.
אני עדיין אטומה וטיפשה.
עדיין מטומטמת.
מטומטמת,
דוממת,
מדממת.