לקוח מתוך הספר שלי -  'מעליות'.
נכנסתי אל החדר שלי בבית החולים ונשכבתי על המיטה. סתם שכבתי
שם ובהיתי בחצר שבחוץ. אני יכול לשבת כך שעות - לשכב, להביט על
משהו לא מאוד מסוים ולחשוב. לפעמים אני אפילו לא ממש ממקד את
החשיבה שלי למשהו נורא מוגדר, פשוט תוהה ובוהה. יש אנשים
שיחשבו שזה נורא משעמם או אפילו פתטי לא לדבר או לא לעשות משהו
מיוחד במשך זמן די ממושך, אבל מישהו פעם אמר לי שאפשר לראות מי
באמת אוהב את עצמו, מי באמת מחובר ל"אני" שלו רק לפי כמות הזמן
שהוא יכול לשבת בשקט לבד בלי שום גירויים חיצוניים. לפי
התיאוריה הזו כנראה שמאוד נוח לי עם עצמי, בשקט, במחשבות, ואם
להודות באמת אחת הבעיות היותר מרכזיות שלי היא שאולי קצת יותר
מדי נוח לי עם עצמי לכן זה גם הבילוי המועדף עליי, לשכב
ולבהות. אני מכור לשתיקות האלה, לא השתיקות של העצבות, השתיקות
של סוף היום לפני שנרדמים, או השתיקות של הבוקר ששותים תה
ונחים, השתיקות ששוכבים ליד מישהו שאוהבים ולא מפחדים שאין לך
ממש משהו נורא חשוב להגיד לו או לה. יש משהו הכי עמוק ויפה
בשתיקות האלה- הם האמת בהתגלמותה. בלי מסכות או ניסיונות
נואשים למצוא חן בעיני מישהו, פשוט להיות, רק להיות.
אחרי שעה של בהייה בעולם שבחוץ החלטתי לעשות משהו מאוד חשוב,
משהו שנוגע לעתידי הרוחני, וכן גם לעתידם של אלה שיצטרכו לשהות
במחיצתי עד סוף חיי. הוצאתי בלוק דפים ועט והחלטתי לכתוב יומן
- יומן מחלה. החלטתי לכתוב את כל הדברים שקרו לי מאז שנודע לי
שאני חולה. את מי פגשתי, מה הרגשתי, הטיפולים, המחשבות,
הכאבים, הכל מהפרט הקטן ביותר ועד הגדול ביותר. החלטתי לכתוב
בכל יום כמה משפטים על מה שעבר עליי באותו יום. החלטתי לעשות
את זה לא מתוך איזשהיא סיבה ממש אידיאולוגית או עמוקה, או מתוך
צורך ענק לשתף מישהו בכאביי, הסיבה שלי הייתה פרקטית לגמרי.
כמו שאני מכיר את עצמי ברגע שאני אבריא, בהנחה שזה יקרה כמובן,
אני מייד אשכח את כל מה שקרה לי ואת התהליכים המחשבתיים
והמנטליים שעברו עליי בגלל הנסיבות ואתעקש לחזור לקטנוניות
ולבנאליות הקטנה שאני מתעקש להתעסק בה כל חיי. ומה זה אומר? זה
אומר שאני אתחיל לרחם על עצמי בגלל הסיבות הכי קטנות ומפגרות,
זה אומר שאני אבחן את חיי לגמרי לפי התפל ולא לפי העיקר, זה
אומר שלא עברתי שום תהליך של התבגרות והתפקחות.
אבל אני לא רוצה שזה יקרה, אם אני אבריא אני רוצה שמשהו ישתנה
בראייה שלי על העולם, על מסכנות, על הדברים החשובים באמת.
שתהיה לי איזשהיא אמונה בסיסית בעצמי ובאנשים בעולם. שלא הכל
יראה לי מרה שחורה. אני קראתי לזה ספר זיכרון לפרופורציה, בכל
פעם שאני אחשוב שקורה לי משהו נורא ואיום ויש בטוח מישהו
מלמעלה שמטיל עלי קללה נוראית - לדוגמא למשל, שאני אלך לשכור
סרט בוידיאו ובדיוק הבחור שעמד לפני בתור ייקח את הסרט שאני
רציתי, אז אני אקרא ביומן המחלה שלי ואזכור שיש דברים נוראיים
יותר בעולם מאשר לפספס למניאק שלפניך את הסרט.
בקיצור אני ממש לא סומך על הפרספקטיבה שלי בקשר לעולם.
אני אף פעם לא זוכר תאריכים משמעותיים, אבל את התאריך שבו נודע
לי שאני חולה, אני לעולם לא אשכח. אז כך התחלתי לכתוב את היומן
שלי, עם אותו יום, עם השנייה הזו בחדר ההוא ששינתה לי את כל
החיים. כתבתי במשך שעה ונרדמתי.