שתי מטורפות על ספסל בלילה של ירח מלא,
משחקות ומתגרות, מתגרות ומשחקות,
אחת עוד במצב של שפיות זמנית,
השנייה אף פעם לא הייתה שפויה....
לאט לאט הן נכנעות אחת לשנייה. נכנסות לאשליה שהן יוצרות.
הכל מסביבן נמחק, בדיוק כמו ההגיון, ואז מתחיל המשחק,
משחק של כמעט...   ולא, כל אחת מחכה שהשנייה תתקפל,
או אולי פשוט בוחנת עד לאן האחרת תתן לזה להגיע.
הן כמעט שם, כמעט מפילות את הגבול, השפתיים כבר נוגעות,
אבל לא.
כמה שהיא יותר קרובה לקחת את הרגליים ולברוח משם היא רק רוצה
להישאר יותר,
היא יודעת מה יקרה מחר בבוקר, היא יודעת מה יקרה אם היא תדע,
אבל משהו מחזיק אותה שם בכוח, לא נותן לה להפסיק.
הכל כל כך לא מציאותי, כמו חלום הזוי במיוחד, מהסוג ששוכחים עד
הבוקר.

הן מתנפלות אחת על השניה.
עכשיו היא כבר לא חושבת, פשוט מתפרצת, באגרסיביות שהיא לא ידעה
שיש בה.
ושם הם יושבות,
נוגעות ומנשקות, מתנשפות וצוחקות, מחפשות תירוצים,
מאשימות את הירח המלא.
והטירוף לא נפסק, ההזיה נמשכת,
בודקות עד כמה אפשר,
הידיים נשלחות והבטן מתהפכת, הראש מסתובב וצועק שזאת טעות.

שלוש שעות מאוחר יותר הן הולכות הביתה, מגע אחרון וזהו, זה היה
רק חלום.
מסובבות את הגב והולכות, הרגליים גוררות את עצמן, בראש הכל
מעורפל ומבלבל.
אחת מהן תגיע הביתה ותלך לישון, מחייכת כנראה, ממשיכה בראש שלה
את החלום המופרע הזה.
השנייה תשכב במיטה שעות לפני שתירדם, רועדת כולה,
מריצה בראש את כל מה שקרה עכשיו, מתקשה להאמין שזה היה אמיתי,
כל כך כועסת על עצמה שלא אמרה לא, כל כך כועסת על עצמה שהיא
רוצה עוד.
כל כך אוהבת אותה, כל כל רוצה אותה, כל כל שבורה, כל כך
מנוצחת.