"כמה זמן אתה כבר קיים?" שאל אותי זה שמאחורי, "בערך שבע-עשרה
שנה" עניתי לו, "קצת יותר". "מאיפה?", הוא פיתח, "במקור אני
בכלל מאשקלון, אבל עברתי לתל-אביב לא מזמן".
יכול להיות שאני מקטר יותר מדי, שאני לא מספיק יצירתי, לא עושה
שום דבר חוץ מלשבת, אבל משהו חסר לי בחיים. השיגרה הורגת אותי.
אני מרגיש שאני כבר לא יכול לסחוב, אבל מפחד להשבר. כבר שמעתי
סיפורים על מה שקרה לאלו שנשברו, ואלו לא סיפורים יפים.
כל יום אני קם בבוקר, רואה את אותם החברים לעבודה, את אותו נהג
אוטובוס, וזה מדכא. את אותם חיילים שנוסעים חזרה מהבסיס, את
אותה זקנה שחוזרת משוק הכרמל עם חצי טון ירקות. לפעמים אני
מקווה שמחבל יעלה על האוטובוס, יפוצץ אותו, יהרוג את כולם, ואז
אני אקבל כבוד.
"כבוד זה דבר חשוב" אמר עמיתי שמאחור. הוא עבר לפה רק היום,
אחרי שחבר שלי נשבר. השמועה אומרת שזרקו את הגופה שלו באיזושהי
מזבלה. תחושת חלחלה עוברת בי, רק מהמחשבה הזו. קצת כבוד, זה כל
מה שאני מבקש. לא לגמור כמו חבר שלי, לבד. שלא יחליפו אותי כמו
גלגל מפונצ'ר.
אבל לפעמים יש קצת סיפוק בחיים האלו. כשיושבת עלי איזושהי
כוסית, בלי תחתונים. ממש נהדר, רואים הכל, אבל לרוב יושבים רק
חוליגנים, שזורקים קליפות גרעינים עלי, יורקים על הרגל שלי,
מדביקים עלי מסטיק. אח... קשה להיות בשורה דל"ת צד שמאל. קשה
להיות ספסל. |