"מה?! מה הפעם?! למה את אף פעם לא יכולה לדבר בשקט,הא?"
יופי, עוד ריב טיפוסי עם אמא.
הפעם החלטתי שזהו, נמאס לי.
אם הייתי נשארת בכלוב הזה עוד דקה הייתי משתגעת.
אבל עכשיו, 5 שנים אחורה, אני אולי מצטערת על זה שברחתי
מהבית.
אז זהו, ב-16 לאוקטובר 2002, נפלה ההחלטה-כאן אני מסיימת את
שהותי בבית.

אז ברחתי. לאן ברחתי אתם שואלים? לאילת.
עליתי על אוטובוס של שתיים עשרה בלילה, ישבתי על הכיסא והלכתי
לישון. אני מתארת לעצמי שהשעה כבר הייתה 6 בבוקר בערך כשהגענו
לתחנה המרכזית באילת.
שכרתי איזה חדר בבית מלון זול, והלכתי להסתובב קצת בעיר.
חודשיים הייתי באילת. אלוהים, מה עושים חודשיים באילת?!
אוקיי, בים ביליתי את רוב זמני, הסתובבתי קצת בעיר, פגשתי
אנשים ,הלכתי למסיבות כשהיה לי כסף, ואני חושבת שמיציתי את
הרעיון.
היעד הבא: סיני.
כאשר הגעתי למעבר הגבול, התחילו הבעיות.
"מה, למה את עוברת, ילדה בת 16 לבד? באת לתפוס לך חתיך מצרי?"
בלה בלה בלה וכאלה...
האמת,הצחיק אותי, קצת פתטי לשמוע שהם חושבים שאני מחפשת לצאת
עם גבר ערבי בימים הדפוקים האלה.
ראיתי שכבר נגמר לי הכסף, אז נשארתי בטאבה.
לאחר כמה ימים של נחת במלון מתחת לשמשיה בבריכה, הבנתי
שהסיכויים שלי לשרוד פה בסיני בלי גרוש בכיס הם שואפים לאפס,
אלא אם כן ביל גייטס מגיע לפה ומשדך לי ארנק עם 2000$.
וכשאין כסף, מחפשים עבודה.
למזלי (או שאולי לא..) פגשתי בבחור מצרי, שבהתחלה נראה לי נורא
נחמד.
דיברנו קצת בבוקר,דיברנו קצת בערב, והוא הזמין אותי לצאת איתו.

(מסיבות לא ברורות, הוא חושק בילדונת בת 16..)
יצאנו לאחד המסעדות הכי מפוארות בטאבה, היה מאוד חביב,אבל כל
שאר פרטי הדייט הזה לא ממש קשורים לסיפור.
אני לא יודעת איך הגעתי לשם, אבל בבוקר מצאתי את עצמי שרועה
על איזה מיטה במלון עוד יותר זול ממה ששהיתי בו באילת.
על הדלת השאירו פתק (כן כן, בעברית):
"מהיום את זונה, אל תנסי לברוח יש שומר מחוץ לדלת, הלקוח
הראשון יגיע ב-11 בבוקר, ותעשי מה שאומרים לך."

אני רק רוצה להודות לאמא ואבא, שהביאו אותי עד הלום...