אני: שלום.
מושי: וברכה.
אני: אז טוב להרגיש אליטה?
מושי: מי אמר לך את זה? אני לא מרגישה אליטה! אני אמורה לסלוד
מאנשים כאלה, זה מה שהמילים היוצאות ממני אומרות. שקט! עוד
יעלו עליי. אליטה זה לא משהו לא? אז אסור לי להרגיש ככה.
אני: אז מה את מרגישה? כינויים לא מרגישים כמו המדבקות אותיות
הללו בחנות כלי כתיבה בארבעה שקלים חדשים?
מושי: חס וחלילה! לי יש תפקיד, להגיע לתודעה של המון אנשים,
ליהיות בית חרושת ל"ניימדרופינג", אינצקלופדיה של מיינסטרים
בהסוואה של סלידה ממיינסטרים. אה סליחה, החל משבוע שעבר צווה
עליי לאמר שאין כל רע במיינסטרים. כל דבר לגופו, נשמע טוב?
אפשר לערוך? אני לא מבינה למה את לא נותנת לי לכתוב את הראיון,
את יכול לפגום בשלוש שנים של הישגים בלעדיים.
אני: רגע, אבל אם את כמו סמל מסחרי, מה הסימנים שלך? את לא
יכולה להיות מופשטת!
מושי: יש את המשפטי סיום, יש את הכובעים, יש את הצורת דיבור
ואת האימרות ששיננתי מאוצרות בלעדיים.
אני: אבל את לא הכי ברורה.
מושי: זה לא שאני לא ברורה, זה שכל השאר לא ממש אינטלקטואלים
ברמתי.
אני: אז מה עכשיו?
מושי: עכשיו תכתבי שאני גם כותבת ב"במה חדשה", כדי שידעו מי
אני ומה עומד מאחורי, ולכתוב בבמה זה השיא. למרות שרק התחלתי
לכתוב אתמול.
אני: טוב, עוד משהו?
מושי: כן, שאני גם אוהבת אירועים תרבותיים, פשוט תקחי קובץ
סרטים שנחשבו משובחים בעיתונות , שהופיעו בסנימטק ותכתבי.
אני: זה הולך לפי פרוייקטים המהלכים שלך?
מושי: כן, ככה הכל יותר מסודר.
אני: אז בהצלחה.
מושי: תודה, אני משערת רק שיהיה איזה ציטוט פותח יפה יא?
אני: תודה ושלום.


מושי מושי, "פתאום הכל הפך כחול"