דמות אשה ערומה מפוסלת חימר אדום, שכבה על שולחן ארוך וסביבה
אנשים חוגגים, אולי חתונה, אולי ארוע אחר. גופה סתמי ורזה,
פניה צרים אף הם, ולצווארה קשור חבל צר ולקצהו רתומים שלושה
כלבים.

כלבי רוח, חשבתי. כלבים צנומים וחומים שבעת משב הרוח, שיערם
היה משוך אחור ופניהם מתכווצים בהתאם. עננה אפורה רבצה ממעל
בדיוק וכל מחזה המקדש הזה היה לעבודת אלילים מטורפת. בבחינת לא
תעשה לך כל פסל אולם הפסל נעשה והעונש לא יאחר לבוא.
דבר לא נודע לי.

הרגשתי לפתע כי אחד הכלבים נושך קלות לקרסולי השמאלית ונרתעתי.
הכיצד השתחרר מדמותה השרועה, תמהתי. לשונו היתה קרה. נמלטתי על
נפשי הרחק מן ההמולה ומן ההמון הסואן אל דרך ההר התלול.

כבר במעלה ההר ועל צלעו, ניתן היה להבחין בנוף המרהיב, במרחבים
ירוקי עד, צפופים צפופים היו לעייפה. ואני לא עייפתי מן
הטיפוס, שאחרת, אין לי כל הסבר כיצד יכולתי לי במעלהו.

עם הגיעי לפסגת ההר, התאכזבתי למדי למצוא שלהר פסגה נוספת,
פסגה מעל פסגה, שאותה ככל הנראה אאלץ לזנוח, בשל העדר תעצומות
מתאימות. לא היתה זו כל הודאה בכשלון כי אם תחושה של השלמה
מלאה. לרגע הבטתי סביבי והתמלאתי ממראו העשיר של הטבע הזה שכל
כך אהבתי.

לא חלף זמן רב עד כי תחושת הבוץ הטובעני החלה להציף את רגליי
ועודי שוקעת ושוקעת...

לברוח מכאן, אמרתי בנפשי, לברוח בחזרה אל תחתית ההר.
שבילים הפכו מפלים ואדמה הפכה ביצה ונותרתי כולי לבדי במעבה
היער כמעט חסרת אונים.

"לחיצת כפתור" זה הפתרון. זו היתה שיחת טלפון קצרה שמקורה בלתי
מזוהה.
"אברקדברא?" שאלתי, תמהה מן הפתרון הפשוט. "אכן כך", היתה
התשובה. התחלתי לרדת. ההיסוס החליף עצמו בתחושת חוסר ברירה, אך
אולי גם נחישות בצידה.

מפלים הפכו שבילים מסודרים. בוץ קרם עור וגידים והפך לאדמה
חומה.
ואני הייתי כאחד האדם, בין ההמון, מתבוננת בטקס הפולחן.