כמו שני כלים שנשענים אחד על השני במדיח כלים. כל כך קרים,
מנוקרים ואטומים ללא כל מגע רך, כאלו היו היחסים בינהם.
אבל כמו אחרי שטיפה במדיח, גם הם ידעו להיות חמים ורטובים
מלחות התשוקה.

בעלי פרופורציה נכונה, כזו שבמאה ה-16 לא היו אוהבים, קולבים
עצמתיים שכל הזמן מרגישים עירומים, חשופים למגע אך למגע קר. הם
לא יכלו, עד כמה שרצו, להגיע לחום, לקירבה שכה הקסימו אותם
כאילו היו חלום. שחוקים כל כך המשיכו במשחק הזיופים שלהם שנדמה
היה כמו משחק דמקה, איש איש בתורו מבצע מהלך נקי שמבחוץ נראה
כמו המהלך  הקודם רק בצבע שונה, כמו המינים שלהם. אומנם רצו הם
לצאת מתוחכמים עם איזה מהלך, לא יכלו, הוא לא הגיע לתפיסתם
למרות שמאוד ביקשו על עצמם ישועה שכזו.

התאורה תמיד הייתה אותה תאורה עמומה והם תמיד היו כמו שני כלים
במשחק דמקה, חלולים וריקניים. עד שיום אחד היא מעדה, היא פזלה
הצידה ונתנה לו לעלות עלייה, לרמוס אותה, בברוטליות אכזרית
שהיא עוד לא פגשה, כי כה עדינה היא ואז לא היה בה מן הכוח
להתגונן. נשברה כחרסינה, כמו באותו השיר של אברהם חלפי, "מה
מרגישה חרסינה הנשברת פתאום לרסיסים". היא לא ידעה מה היא
מרגישה, כי לא ידעה לזהות רגש מסויים. השבירה הזו היא מה
שהצילה אותה, ללא כל עמידה בלחץ האי וודעות, העיפה הכל לכל
עבר, בעזרת הדמעות שלה. מאז הוא נעלם, כאילו ערפל כיסה אותו
לנצח. ומאז היא משחקת רק שח מט.


מושי מושי, "מסיר אבנית"