עומדת ילדה בחדר סגור, ארבע הקירות לבנים ותקרה שחורה.
היא חשבה שפעם היתה שם דלת אך לא היה שום שריד לפתח כלשהו.
היא היתה בטוחה שתוך כמה רגעים תיחנק ותמות אך להפתעתה הרבה
הדבר לא קרה.
היא היתה בריאה וחזקה כמו תמיד והיה לה שם אוויר בשפע,
לפרקים היא הרגישה אפילו רעננה ומלאת השראה.
היא היתה עוצמת עיניה, לוקחת נשימה עמוקה ומחייכת, מלאה
באמונה, אך ברגע שפתחה את עיניה היא ראתה את הקירות שסוגרים
עליה, וכמו בלון שהתפוצץ כך יצאה ממנה כל האמונה שלה...

ילדה נשענת על קיר לבן, מעליה תקרה שחורה מתחתיה קרקע שקופה
שנראית כאילו עוד רגע הולכת להתפורר, אך בעצם היא יציבה לאין
שיעור.
היא מכה באגרופיה על הקיר, בועטת ברצפה ומנסה לפרוץ אותה,
המראה השקוף של הקרקע מתעתע בה וגורם לה לחשוב שתוכל לצאת משם.
אך היא לא יכולה לצאת, רק לראות מבעד לרצפה את מה שיש בחוץ.

ילדה רוצה לוותר, עומדת בתוך קוביה של כלום.
קירות לבנים, רצפה שקופה ותקרה שחורה.
היא מבינה שאין לה מה לנסות לצאת מכאן.
אלה חייה, החדרון הסגור המחייה אותה והורג אותה בנשימה אחת.
אך אחרי הכל, הוא בשליטתה.
היא משחררת צעקה לאוויר, צועקת את כולה החוצה עד שהיא נופלת על
הרצפה באפיסת כוחות ומתוכה יוצאים כמו בקסם צבעים שניתזים על
הקירות ומציירים עליהם נופים מרהיבים ולפתע נפתח חלון גדול
באחד הקירות והרצפה פתחה בתוכה פתח וחבל השתלשל ממנה.
החדר שלה התמלא בחיים אמיתיים, בצבעים וצלילים...
אלה היו החיים שלה והם היו מדהימים. היתה לה אפשרות לצאת מתי
שרק רצתה אך כבר לא היה לה צורך לצאת, כל מה שרצתה היה בתוך
החדר שלה, בתוך החיים שלה והכל יצא מתוכה.
החיים שלה היו בתוכה.