היכרות בין אחת שרוצה להיחשף ואחת שרוצה להסתתר.
הנסתרת חייבת, מדי פעם, לחשוף. הנחשפת צריכה לפעמים להסתיר.
בערך שנה אחרי שפתחתי את התיאטרון הפרטי שלי קיבלתי את זר
הפרחים המיוחד ביותר שראיתי בחיי. הוא היה אוסף של פרחים מהסוג
שגדלו בשכונת ילדותי כמו עשבים שוטים: כל פרח הוא המון עלים
קטנים שבקלות מפזרים ומעיפים אותם. הזר היה בערך עשרה כאלה,
בגווני סגול, שנקשרו בחתיכת בד תלושה מהוילון האדום האירוני של
התיאטרון שלי.
רעדתי. מאז פתיחת התיאטרון כבר נגעתי לליבם של כמה וכמה צופים,
וזכיתי מדי פעם להפתעות בדמות שוקולד, פרח, אפילו דיסק ג'אז
יפה. אבל הזר הזה, בפזיזות שבה נשזר ובפשטות הילדותית שלו שכמו
קופצת מיד למסקנות ומציירת מעצמה לב שמצדדיו שמי ושם המעריץ
האלמוני - - הזר הזה, מכל המתנות, נגע לי.
מתוך סקרנות החלטתי לגלות לי את פניו של האלמוני. אדם שאוסף לי
כזה זר מוכרח להיות לי איש שיחה נעים. בדיקה של טביעות-האצבעות
על הזר ומצאתי. זו מעריצה. מבלי להתעכב על פרטים ביוגרפיים
וטכניים השגתי את מספר הטלפון שלה ואזרתי אומץ להתקשר, אבל
כאשר הצגתי את עצמי שמעתי אותה ממלמלת חצי-משפט לא ברור ומנתקת
את הטלפון בהיסוס.
טוב, אני לא אתקשר יותר.
בהצגה הבאה קיבלתי עוד זר, הפעם בנאלי קצת (ורדים) ומוגש
באגרטל של פחית דיאט-קולה. צחקתי לי בקול. ידעתי ממי הזר, ובכל
זאת, מתוך אובססיה שהתחילה באותו רגע ואחר כך התפתחה, ערכתי
שוב בדיקה. לא היו שום טביעות אצבעות על הפחית והזר: מצחיק,
המעריצה שלי קנתה לה כפפות.
היא גם קנתה לה מלתחה חדשה של בגדים שחורים וכיסויי ראש, וכך
ידעתי למצוא אותה בקהל. היא השתדלה לשבת במקומות שבהם מטעמים
שונים (סינוור, אפילה, מרחק, קירבה) לא אוכל לראות יותר מחלק
אחד בה. לעיתים זרוע, לעיתים חצי פרופיל, שיער, או נעל. תמיד
פרט אחד.
ככל שאני נחשפתי יותר לאור הזרקורים, נקברה מעריצתי עמוק יותר
בחושך של אולם התיאטרון הקטן שלי. כל בדיקת טביעות-אצבעות שלי
העלתה את אותה תוצאה: הפתק שהגיע אלי יום אחד עם שליח,
מפוחית-הבלוז שהוגנבה אל שולחני ערב אחד, בובת המריונטה
המקסימה שהיתה עטופה אלף חבילות - הכל היה נקי מטביעות אצבעות
כלשהן, ואני המשכתי לבדוק.
אותם ימים גיליתי את חדוות התיאטרון שלי באמת. לא הופעתי בפני
כולם, הופעתי בפניה. כל ערב כזה היה עבורי פגישה איתה. גם היא
התמידה. הגיעה לכל הצגה בדיוק בזמן, ובכל הצגה השאירה לי פרח
בדמות זו או אחרת. לדעתי היא גם מכרה כרטיסים כדי שהאולם יהיה
מלא וכך תהיה נסתרת יותר, אבל אני לא בטוחה.
כך שיחקנו ביננו בגירסה חדשה של סטריפ-פוקר: כל פריט לבוש שאני
אוריד מעלי, היא תיקח ותכסה את עצמה בעזרתו. עוד שכבה. וזה היה
המשחק הנכון לשתינו: אני רציתי להיחשף. היא רצתה לצפות בי
נחשפת. ולהסתתר.
בוקר אחד התעוררתי עם לחץ חם בחזה. כאילו החזיקו את הלב שלי
חזק וחיבקו למשך כמה דקות. כשראיתי במראה סימן של נשיקה על
הלחי, צחקתי לי בדמעות: היא היתה כאן בלילה. היתה בתוכי, לחצה
על לבי, יצאה דרך הגרון והשאירה חותם לפני שברחה.
שיניתי את שם התיאטרון שלי. הוא כבר לא פרטי.
אני חושבת שהדבר היחיד שהנסתרת שלי לא קלטה למרות כל מנות
התבונה והתחכום שלה, הוא שכל עוד אנחנו באותו תיאטרון קטן הצגה
אחרי הצגה, אין זה משנה מי על הבמה ומי בין הכסאות. אני חושבת
שהיא לא הבינה שמרוב שאני נחשפת בפניה והיא נסתרת בפני, אני
לומדת להכיר אותה יותר מכל האנשים שהיא מופיעה מולם באור, ללא
כיסוי-ראש.
