במילים אתה חזק, יודע בדיוק מה לומר ומתי. לכן תמיד העדפתי
לדבר איתך במבטים, ולא רק כי יש לך עיניים יפוץ. ואתה תבהה בי,
לא מאמין -מבטים הם שלב ראשון בדרך לתקשורת מילולית בין בני
זוג ולא התקשורת עצמה- תפטיר בזלזול. תקשורת מילולית, עוד צמד
מרשים מאוצר המילים שבפיך, רשמיות וחד משמעותיות, ואני רוצה
לשוב ולדבר איתך במבטים, ולא בגלל שהבעותיך פשוטות.
-את מאמינה בנשמות תאומות וכל זה?- אתה תשאל ערב אחד, ואני
אחייך אליך בחיוב. -אם זה נכון- תטיל ספק בעניין של אמונה
-היית אומרת שאני הנפש התאומה שלך?- אתה תשאל וכאילו תקבע,
ואני ארכין את ראשי ולא אמהר לענות על שאלה לא קלה שכזאת. -אני
כן. אני חושב שכן- אתה תמהר לאמר ושם סוף לפסוק.
אז נכון שלפעמים אני שוכחת שבשנייה אחת יש מקום למילה אחת,
ולמילים שלך יש את כל הזמן שבעולם, אבל שאלת ולא ציפית לתגובה?
כי יכולתי לאמר כן בלי לחשוב פעמיים. הקורדינציה של מיתרי הקול
שלי לא פחות טובה משלך, אבל אני צריכה לכוון אותם לפני שיצא
מהם קול ערב, ואילו אתה תפלוט סימפוניות בפריטה אחת.
אתה תאמר לי -הזוגיות היא לא תחרות- ותמהר לפייס אותי. ומשום
מה זה לא יגרום לי להרגיש יותר טוב -ואני לא מתכוון להתנשא
מעלייך, באמת שלא. אני מעריך ומשתף אותך בכל מחשבה שלי- אתה
תגיד. ולמרות כל החנופה והמילים היפות הייתי סולחת לך בקלות אם
היית, למשל, שם את ידך על ידי.
אבל אמרת מעריך, ואתה הרי בוחר את מילותיך בקפידה. ואילו אני
מעריכה מספרים ומכבדת בני אדם, ואיני מבלבלת בין השניים. ולכן
אני שואלת -באיזו דרך תעריך את שווי? האם יוקרתי בעיניך תימדד
על פי קנה מידה מתמטי, קבוע ומדוייק, או שתסתכן ברגשנות מעיקה
לעמוד על טיבי, תתן עלי הצעת מחיר במילותיך הנוגות, הקולעות
והקטנוניות- ובעצם תיווצר משוואה בין שתי הדרכים שכן כל כך
דומות הן.
אז אני בודקת, אולי נותר ניצוץ במבט שלך והאהבה לא הותירה אותך
אילם -את לא כועסת עלי, נכון?- לא תעז להביט בי ותטיח בי מילים
ברורות בזעמן. ואני לא אוותר וארדוף אחר רגע קל בו אצליח לגרום
לך להתפס במבטי, ולהוכיח לך אם אני כועסת או לא, לא זה מה
שרצית לדעת? אז מדוע אם כן אתה מתחמק, בורח ומסרב להביט בי?
תמיד חשבתי, אדם עיוור-בעל אוזן טובה, וזה החירש-חד הבחנה, וזה
שאין בו פגם לא בראייתו ולא בשמיעתו, הוא יאזין לכינור ויצפה
בכוכבים בעת ובעונה אחת. ואתה, אותו איש לא תרצה לקרוא אותי
בכל דרך אפשרית? או שרק מילים אתה יודע ורק מילים אתה נותן,
ואתה כולך מילון דחוס בכרכיו ומאורגן בסדר האותיות התקין, כך
שלעולם לא נחפש ל' ונמצא ר'. אם כן, אני מחפשת אותך ולא מוצאת
דבר.
-אני לא מבין אותך- אתה תקום על רגליך ותדחוף את ידיך לכיסי
המכנס -אבל מה שלא קרה בינינו זה יחלוף, אני נשבע- אתה תשבע,
ואני אאמין בקיום ההבטחה ובזה אסתפק. ואתה תשבע, כמו חשוד
מאחורי דוכן, עושה ממני שופטת, ואני לא רציתי להעמיד אותך
למשפט. -אז מה כן את רוצה ממני- אתה תשאל ביאוש, כמעט חסר
סבלנות. -אני רוצה שתשתוק- אני אחליט לענות לפני שתורי לדבר
יעבור אליך. -אני אשתוק- אתה תגיד לי. לא בנבואה ולא בנדר,
ואני אסתפק בשתיקתך.
-דברי- אתה תגיד. -את רוצה לדבר, אז דברי- אתה תאיץ בי, בוחר
את מילותיך בקפידה, חכמות, עוקצות, כל כך אופייניות לך. ואתה
בטח מרוצה, כמו בכל פעם שאתה מצליח לבטא את עצמך נהדר,
והציניות אצלך בשיאה. -אני מחכה- תחכה, אבל אני לא אדבר, אני
לא אתעקש למצוא משפטים יותר מבריקים משלך, הרי אתה בעצמך אמרת
שזוגיות היא לא תחרות ומיד תניף את הגביע ותקרא מילות ניצחון.
אבל אני לא אדבר, לא. -את לא מתכוונת לדבר?- אתה תשאל, ותדע את
התשובה. ואני אנוע באי נוחות, כי המילים מרכיבות משפט שהוא כמו
חבל שחונק אותי ומונעות ממני לקרוא לעזרה, אז עכשיו אתה מבין
למה אני רוצה לדבר במבטים?
אם תביט בי אני אוכל להביט בך בחזרה מבלי לקטוע אותך באמצע
משפט. אתה תצחק -תרבות הדיבור- אתה תלעג לי. -מבט שווה אלף
מילים- אני אצטט -ומילים לא שוות כלום, לא כן- כמה שאתה חזק
בהן, גורר אותי לזירה של אותיות, מפיל עלי משחקי מילים וצוחק
מאושר. -אז דברי אם ככה, דברי! למה את לא מדברת?- אתה תשאל
אותי ואני אבכה. -לימדו אותך לדבר, לא? בשביל זה יש לך פה,
לא?- אתה איום ונורא, ויודע את זה, ובוחר את מילותיך בקפידה.
מילים נוקשות, כמעט אכזיות, ואני למדתי לזהות אותך אפילו מבלי
להכיר אותן.
ואני לא אילמת, ולא חירשת, וגם לא עוזרת. ואזדקק לדקה אחת בלבד
להוציא את זה ממך. -תביט בי- אני אצעק כי סוף סוף אתה שומע
-תסתכל לי בעיניים!- אני אכריח אותך להתביית על האישונים
הנחושים שלי. -מה את רוצה?- אתה תשאל ותשתתק. ואולי סוף סוף
תקשיב לי.
ואני אספר לך מה עובר עלי, על האהבה, על המועקה, בהכל אני אשתף
אותך. ואתה כאילו תבלע כל מילה, אבל רק כאילו. ולאט לאט אני
אשחרר את החבל מעל צווארי. וכשאני אסיים את דבריי ואמצע אותך
בוהה בי, גאה בך על שהאזנת לי בעינייך, ומחכה לסימן, מיצמוץ,
קריצה. אתה תסובב את גבך אליי.
אני לא אמשיך להביט בך, אלא פשוט אקום ואלך, עם איזושהי תחושת
הקלה שאני אמרתי את המילה האחרונה, למרות שלא מספיק בכדי
שתשמע.
מעולם לא הייתי חזקה במילים ואתה היית בוחר את מילותיך בקפידה.
ואני לא אתחרט על כך שדברים הם כמו שהם, אני רק אמשיך לתהות אם
היתה דרך אחרת לדבר. או אולי מוטב לא לדבר בכלל?