זאב, החבר שלי, אומר לי שאני יותר מידי טובה עם אנשים ושאני
נותנת לכולם לדרוך עלי. אני מביטה בו, מרימה גבה אחת בהשתאות
תיאטרלית ופולטת: "אני?!?". הוא אומר לי: "מותק, את יודעת שאני
אוהב אותך. אני אוהב אותך בגלל שאת אוהבת לעזור וזאת התכונה
הכי טובה שבך. אבל התכונה הכי טובה שלך, היא מה שבסופו של דבר
תגרום לך להתמוטטות עצבים. את מכורה לזה, ואת פשוט לא יודעת
מתי לשים את הגבול". אני ממשיכה למחות בתוקף על טענותיו, אבל
במוחי מתנגנת לה המנטרה המעיקה והשנואה כל כך: "לעזאזל, הוא
צודק".
לפני כמה שנים, כשעמדתי לבחור קורסים לאוניברסיטה, אמא שלי
הציעה לי שאולי אני אלמד איך להיות פיה טובה. החלטתי שזה רעיון
די נחמד, ואם אני כבר עושה את זה במילא כל יום, אז עדיף לפחות
לקבל על זה כסף. אז עשיתי תואר בלהיות פיה, ואפילו סיימתי
בהצטיינות.
מאז אני עוזרת יום-יום לטיפוסים שצריכים עזרה, מקשיבה, מעודדת,
מניפה את שרביט הקסם שלי לכל מי שרק מבקש, וגם לכאלה שלא
מבקשים. נהייתי ממש לזונה של הנפות שרביט וזה כבר חלק ממני.
והכי גרוע הוא שאני עושה את זה לא כי אני אוהבת לעזור או כי
אכפת לי במיוחד מילדות קטנות ומפונקות שרוצות להתחתן עם
נסיכים. אני עושה את זה בשבילי, בשביל להרגיש שאני אדם טוב
יותר. העניין הוא לא שאני לא יכולה להפסיק לעזור לאחרים, כי
אני יודעת שברגע שאפסיק לעשות את זה, כבר לא תישאר לי שום
נקודת זכות על עצמי.
הזאב הרע שוכב לידי במיטה ומעשן סיגריה, הגלימה של כיפה אדומה
מונחת על המיטה ליד הרגליים שלו. הוא אומר לי שאני רכה מידי עם
אנשים ושאני נותנת לכולם לנצל אותי. אחרי שהוא מסיים את
הסיגריה הוא מוסיף, תוך כדי הצבעה על הבטן השעירה והנפוחה: "אז
מה, שנוציא את כיפה אדומה משם?" אני בוהה בתקרה, לוקחת שאכטה
מהסיגריה שלו ועונה: "לא, אני חושבת שנשאיר אותה בפנים,
בינתיים". |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.