משיכות

צליל חיוג. מספר שניות והיא עונה.
היא תמיד זאת שעונה בבית.
"הלווו?" היא תמיד הייתה מושכת את המילה הראשונה. זה תמיד
הקסים אותי.
"היי, מה שלומך?"
"אני בסדר, אתה?"
"אני גם..."
"אוי! רציתי לספר לך! אתמול ראיתי את ירון ליד הקניון. חשבתי
להגיד לו שלום וזה, אבל מה כבר הייתי אומרת? 'היי אני גלית.
אתה זוכר אותי? אני ידידה טובה של טל'."
"זה היה יכול להיות נחמד דווקא."
היא שתקה קצת. כאילו לא ידעה מה לענות.
"אני לא יכולההה". ושוב, היא מושכת.
"למה לא? ממה יש לך להתבייש?"
"לא יודעתתת. זה מביךךך." חייכתי אליה למרות שהיא לא יכלה
לראות את החיוך שלי.
"זה לא כל כך נורא שלא אמרת לו שלום. אל תעשי מזה סיפור.
תגידי, בא לך להיפגש איתי היום?"
"אני לא יכולה. לא היום לפחות. מה דעתך על שבוע הבא? יום
שלישי?" החיוך נמחק.
"שבוע הבא? זה לא קצת הרבה זמן???"
"אין כזה דבר קצת הרבה", היא אמרה.
"נו, את הבנת בדיוק למה אני מתכוון."
"אני פשוט לא יכולה לפני זה. אני מצטערת."
"אם את לא יכולה, את לא יכולה. אין לך מה להצטער."
"אני מצט... אוף. נו. סליחה."
"להגיד סליחה זה בדיוק אותו הדבר כמו להגיד 'אני מצטערת',"
החיוך חזר.
"טוב ,אני אדבר איתך כבר יותר מאוחר, טוב? אני חייבת לרדת עם
בנג'י."
היא ניתקה.

דמיון

צליל חיוג. לוקח לה קצת זמן לענות.
לא מתאים לה.
"הלווו?" לא יכולתי שלא לחייך.
"היי. לקח לך קצת זמן לענות. מה קרה?"
"אה, זה כלום. קנינו טלפון חדש ולקח לי קצת זמן להבין איך
להפעיל אותו. תקשיב, רציתי להגיד לך. היום בבוקר דיברתי עם גיא
ונזכרתי שקבעתי איתו כבר לשבוע הבא. אני מצטערררת."
"אין לך מה להצטער. זה בסדר."
"אז אתה רוצה להיפגש ביום חמישי?"
"איזה? הזה?"
"לא. שבוע הבא."
"אני לא רואה סיבה שלא."
המשכנו לדבר. בעיקר על שטויות. פה ושם איזו בדיחה או משפט
שנון. לפעמים יכלו להיות לנו שיחות כל כך טובות בטלפון.
"אתה יודע", היא אמרה. "לפעמים יש לנו שיחות כל כך טובות
בטלפון". הילדה קוראת את המחשבות שלי, חשבתי.
"טוב, אני חייבת לסיים. אבא מחכה לשיחה מחו"ל."
"אין בעיה. נדבר?"
"בטח. ביי."
היא ניתקה.

שגרה

צליל חיוג. היא עונה.
כמו תמיד.
"הלווו?"
"הייי, מה שלומך? אנחנו נפגשים היום?"
"בטח! קבענו, לא?"
"מה בא לך לעשות?"
"רק לא להשאר בבית."
"רוצה ללכת לבית קפה?"
"אני לא אוהבת בתי קפה."
"סרט?"
"אין לי כסף."
"אני אשלם אליך"
"לא. לא נעים לי."
"אז מה את רוצה לעשות?"
"עזוב. בוא פשוט תבוא אלי, טוב?"
"אוקי. אני אגיע ב-11, טוב?"
"איך אני רואה שאתה הולך לאחר לי". חייכתי.
היא ניתקה.

אלוזיה

צליל חיוג. היא לא עונה.
מנסה בנייד.
"הלווו?"
"היי! איפה את?"
"אהה, אני סתם בחוץ עם דנה. אתה?"
גיחכתי. "התקשרתי אליך מהבית, פיטשה."
"אתה פיטש!" יכולתי להרגיש שהיא מחייכת מהצד השני של הקו.
"בא לך להיפגש איתי בערב?"
"אוייי, אני לא יכולה. הבטחתי לשכנה שאני אעשה בייביסיטר על
הילד שלה."
"מחר?"
"גם מחר לא. מה אתה אומר על שבוע הבא?"
"שבוע הבא? זה לא קצת הרבה זמן???"
"אין כזה דבר קצת הרבה", היא אמרה.
"גלית, זה הרבה זמן. את לא יכולה לפנות לי זמן השבוע?"
"מצטערת."
"טוב. אז שבוע הבא."
היא ניתקה.

אגדה

הטלפון מצלצל. אני עונה.
"הלו?"
"הלווו? מה שלומךךך?" כמו תמיד.
"בסדר. מה איתך? מרגישה יותר טוב?"
"אני יודעת... עדיין כואב קצת אבל אני מקווה שזה יעבור בקרוב.
בא לך להיפגש איתי עכשיו?"
"עכשיו???"
"כן. עכשיו."
"אני קבעתי עם ד..."
"אההה. טוף, אז בפעם אחר..."
"לא! לא. זה בסדר. אני בא לאסוף אותך, טוב?"
"אני מחכה."
היא ניתקה.

אוקסימורון

צליל חיוג. עונה קול של גבר.
"הלו?" הוא אומר.
"הממ... שלום. אפשר לדבר עם גלית?"
הוא מלמל משהו והניח את הטלפון. לאחר מספר דקות היא עונה.
"הלווו?"
"היי. אני מחוץ לבית שלך. בא לך לפגוש אותי?"
"אני רואה סרט."
"אז תמשיכי לראות אותו אחר כך."
"אבל הוא בטלוויזיה. אין לי איך."
"אז, הממ, אני מניח שאני אלך עכשיו." מלמלתי.
היא ניתקה.

אוסף של קצרים.