ביום הראשון של החורף
ישבה לה ילדה-לא-ילדה על ספסל
על עורה מתעבות טיפות מהגשם של אתמול
והאוויר הקר נושב בין שפתיה
מצייר אדים לחים
ולוחש מילות געגוע
ללילה, שעבר
ליל אהבה.
הבושה המתוקה,
הידיים הרועדות,
השפתיים המנשקות
והצמרמורת הנעימה.
כשהגשם מתדפק על חלונה,
עומדת מול גבר ילדה
טהורה
בחליפתה הראשונה
מצחקקת ממבוכה
אהבה מתוכה
נפרצת,
והאוויר הקריר
מבקר ראשון
בגופה.
ביום הראשון של החורף
הילדה-נערה קולפת קלמנטינה ירוקה
וקליפות הקלמנטינה נושרות על רצפה,
ומתוכן מגרה את הנחיריים
ריח מתוק-חריף של הדר,
מעורר רגשות נוסטלגיה
ללילה, שעבר
ליל אהבה.
ריח הגשם נספג בגוף,
מתמזג עם ריחות
תמצית אהבתה
ומלטף עדינותה
מתוך הקור מבצבצות
מעט טיפות זיעה
על מצחה
ומעל שפתה העליונה.
החשש מנושק
עד אט אט נמוג,
עד נעלם,
והגוף כמעט נרתע,
אך זועק לעוד,
עד נרגע.
וביום הראשון של החורף
ישבה
פלחי הקלמנטינה לאיטן לעסה.
שפתיה ציירו חיוך קטון,
הטומן בחובו המון.
חיוך מסתורי,
שומר סוד,
סוד,
של יום חורף ראשון.
כשהגשם פסק,
והיא על גבה,
נפרדת בעצב
מהול בשמחה
מהילדה הקטנה, שפעם הייתה,
מלוטפת ביד גדולה
חמימה,
שואפת טיפות
של תמימות אחרונה.
ובחיוך וברעד
נרגש,
מוציאה אנחה
ראשונה,
של אישה. |