"אסתר, יא חתיכת כלבה מסריחה תסתמי ת'פה ותמצצי", צעק עליה
אבנר בעלה ולא הסתפק, אלא היכה בה בבטנה ובפניה.
מכות יבשות שנשאה אותן רק בעצביה וברוחה, ללא כחל. זו אחת
הסיבות שאף אחד לא האמין לה שאינו אלא גבר מכה ומדכא. אבנר
נתפס בעיני כל כאיש משפחה מסור ודואג, נעים הליכות שמתנדב
למשמר האזרחי, מנקה נחלים ומציל קורמורנים מזופתים.
כולם התייחסו אליה כמשוגעת וזה אכל אותה מבפנים.
המשיכה לצלוק את מכותיו בנפשה ואין לה מושיע,

רק בבית המחסה לנשים מוכות האמינו לה, תודה לאל.

יום אחד כשחזרה מהשוק ביחד עם אבנר וידיה עמוסות בסלים הכבדים,
בניגוד לאבנר שבחר לעצמו את הסלים הריקים, שלא לאמר עמוסי
הליום, החלה מדממת בכפות ידיה, ידיות סלי הפלסטיק חתכו בהן עד
שאפסה והפילה תוכנם.
"אני מצטערת, אני מצטערת, אל תכה בי, סליחה", התחננה.
"חתיכת כלבה מסריחה תסתמי ת'פה ותמצצי", השיב מולה.
מתוך אינסטינקט של יצר קיומה, שלחה לו כף רגל מכשילה, אולי  רק
בדמיונה.
בכל מקרה, אבנר התגלגל במדרגות, פעפע למרגלותיהן את נשימותיו
ונפח.
אסתר משכה בשערותיה וזעקה השמיימה בוכייה: "אלוהים, אל תקח לי
אותו, אלוהים, אני מתחננת אליך".
אבנר קרץ לה וצעק: "חתיכת כלבה מסריחה, תסתמי ת'פה ותמצצי, אני
לא מת".
"אבל היה כתוב נפח", התעקשה אסתר.
"חתיכת כלבה מסריחה, תסתמי ת'פה, תמצצי ותריחי לי ת'תחת, אז
תביני", אמר ומת (הפעם על באמת).
אסתר למרות הכל, ביכתה אותו  וזעקה: "אלוהים, אני אהבתי אותו,
למה, למה, לקחת לי אותו למה".
בלוויה שלו, הצער קרע בה גזרים, במיוחד בשלב שבו הורידו אותו
מתוכרך תחת האדמה וכיסו אותו בעפר אליו הושב, הרטיטה במיתריה
את  הסמיטרי וזעקה:"אבנר, אני אוהבת אותך ולעד אתגעגע אליך,
למרות הכל, אני אוהבת אותך אבנרררררררררררררררר, אני צריכה
אותך".

אבנר פער בעד מטר האדמה שכסתה אותו וצעק עליה כהרגלו: "חתיכת
כלבה מסריחה תסתמי ת'פה ותמצצי", גם היכה בה בבטנה ובפניה.
מכות יבשות שנשאה אותן רק בעצביה וברוחה, ללא כחל. זו אחת
הסיבות שאף אחד לא האמין לה שבעלה אבנר, המשיך להכות אותה יום,
יום גם אחרי מותו.
כולם התייחסו אליה כמשוגעת וזה אכל אותה מבפנים.
המשיכה לצלוק את מכותיו בנפשה ואין לה מושיע,

רק בבית המחסה לנשים מוכות האמינו לה, תודה לאל.