זהו. שחררתי אותה. היא עוד היתה עם התחבושות על הידיים. עטופה
כמו מתנה. היא קפצה עליי בחיבוק היסטרי כזה. של בובה שאף ילדה
לא שחקה בה כבר המון זמן. של שביעיסטית שמזדיינת בפעם הראשונה.
חיבוק טהור. חיכיתי לרגע הזה כל-כך הרבה זמן. כל-כך הרבה זמן
שהיא היתה מזדיינת עם גברים זרים שהיתה אוספת בבארים ופאבים
בצד הרע של העיר. וגם עם גברים שהיא מכירה שהיתה אוספת מהפתח
של הבית שלהם, בדרך כלל בצד הטוב של העיר. ואחרי כל שברון לב,
כל עזיבה פתאומית, כל גבר שחזר לאשתו, היא היתה נכנסת
לדכאונות, לפעמים מנסה להתאבד, ולפעמים סתם חותכת את הורידים
בשביל הכיף. ואני באמת אהבתי אותה. לא כמו כל השאר. אולי בגלל
זה אני היחיד שלא זכה לבקר אצלה במיטה. ועכשיו... אולי. נסענו
אליה הביתה. הכנתי לה ארוחת ערב חגיגית לאור נרות. רק שלא תנסה
לשרוף את עצמה. חיטאתי לה את החתכים שבידיים. היא צרחה מכאבים.
נישקתי אותה. בהתחלה בעדינות. ואחרי זה נכנסתי עמוק לקטע.
התנשקנו. נשיקה ארוכה וחזקה של שני אנשים שחיכו אחד לשני יותר
מדי זמן. של שני אנשים שהיו חלק ממערכות יחסים כושלות אחת אחרי
השניה. שידעו טוב-טוב שהם נועדו זה לזו. נשיקה עדינה, במקום
הנכון ובזמן הנכון. נשיקה שמתחילה סיפור אהבה. |