אני יושבת בתוך חדר סגור כי ככה אמרו. רואים בניינים, הדלת
נעולה. אסור לצאת, הם לא מרשים. אני מרגישה לכודה, כלואה. אסור
לצאת, אסור לנשום, אוויר, אסור לדבר, כי ככה אמרו. יחד איתי
יושבים נעולים עוד 28 נערים או נערות. לכל אחד מהם יש מחשבות
שאסור לו לחשוב. רצונות שעליו לדכא. אנשים שהוא לא יכול לראות
שוב לעולם. לכל אחד מהם יש מחסור כלשהו. כל אחד מהם צריך משהו
אבל לא יקבל את מה שרצה, מה שהיה זקוק לו, אותו משהו שהוא
צריך. אחד צריך עט, שני צריך לברר אם שלישית אוהבת אותו,
לרביעי אין כסף, לאחר אין אבא, לחברה שלו אין זמן לחזרות
בתיאטרון, לחברה שלה כבר אין חבר, לזה שיושב לידה אין אומץ
להגיד להורים שלו שהוא לא ממש נמשך לבנות, לבן דוד שלו אין
הורים והוא חי עם הסבתא, לזה שיושב בקצה הכיתה יש הורים עשירים
שנותנים לו כסף כתחליף לחום ואהבה, לאחר יש התמכרות לסמים,
לאחת כבר אין קרום בתולים, לאחרת נגמר הרצון לקום כל בוקר.
וכולם כאן, במוסד האפור, יושבים על כסאות אפורים בחדר אפור. על
הקיר שמולם יש משטח ירוק גדול מלא בשריטות. מעליו יש כרזה
צהובה שפעם היא הייתה לבנה, היא מחולקת לחמישה חלקים. בחלק
ראשון מימין כתוב שיר. שיר לא כל כך מובן, ולא כל כך מציאותי.
בחלק השני מימין יש ציור של חפץ עתיק מוקף בעלים מזהב. בחלק
הראשון משמאל, יש מסמך ישן, אידיאל, שנראה שלא נגיע לראות אותו
מתקיים. בחלק השני משמאל, יש תמונה של איש שמת לפני עשרות
שנים. שפעם כשהיה חי, היה לו חלום- חלום שהתממש אחרי שהוא מת.
מעל להכל יש פס כחול. מתחת להכל יש עוד פס כחול. בחלק האמצעי,
יש שני משולשים, אחד ישר ואחד הפוך.
ואנחנו כאן, כי ככה אמרו, מולנו עומד אדם זקן- שעמד לפני
קבוצות אחרות כמונו הרבה לפני שהיינו ביצית וזרע בפוטנציאל
להיות תינוק- אדם זקן שכבר אמר את אותם הדברים אלפי ומליוני
פעמים בעבר, ועכשיו הוא אומר את זה גם לנו. הוא מדבר על דברים
רחוקים, מהעבר. דברים שהיו עתיד לא ידוע לשני דורות לפנינו.
אסור לנו לצאת, כי ככה אמרו. אנחנו לא רוצים להיות פה אבל בכל
זאת אנחנו כאן, כי ככה אמרו. אנחנו כאן כל בוקר בשבע ארבעים
וחמש, עדיף קצת קודם, אנחנו כאן עד שתיים ארבעים וחמש, כי ככה
אמרו. אנחנו כאן כל יום חוץ מיום שבת לקודש ואמרו אמן א-מ-ן.
אנחנו כאן, כי ככה אמרו.
במשך ארבעים וחמש דקות אנחנו כלואים בחדר אפור, ואז למשך בין
חמש לחמש עשרה דקות מוציאים אותנו מחוץ לכתלים, לחצר עם דשא
ירוק, ומקומות שאפשר לשבת בהם. משם אפשר לראות את העולם
החיצוני, העולם עם החניוית, האוכל, המכוניות, המוסיקה והבית.
עולם שלא נגיע אליו לפני השעה שתיים ארבעים וחמש. עולם שבו יש
קניונים, התי קפה, מקומות בילוי, מחבלים מתאבדים, מכוניות
תופת, מטעני חבלה, ובתי חולים. עולם שעליו חלם איש אחד, עם זקן
ארוך ושחור, שרצה שתהיה לנו מדינה. אז מדינה יש לנו, אבל כמעט
ואין בה חיים, חופש, חירות, מימוש רצונות, החופש להיות כל
שתוכל להיות ללא הבדל דת, גזע, מין, לאום, גיל, מעמד חברתי או
העדפות מיניות...