כשלמדתי בכיתה בית, החליט מישהו חכם במשרד החינוך שעבודה עצמית
היא שיטת לימוד טובה ונחוצה. ומה יותר טוב מעבודה עצמית מול
מחשב? וכך מצאנו את עצמנו, ילדים חסרי סבלנות ורכים בשנים שרק
רוצים לשחק תופסת, מוכנסים פעם ביום לחדר מחשב.
בחדר המחשב האפלולי היו שולחנות ארוכים שסודרו בארבע שורות
לרוחבו. על כל שולחן היו עשרה מחשבים פרימיטביים, ליד כל מחשב
היה כיסא. כדי לאכוף את החלק השני של המושג "עבודה עצמית" היו
מחיצות פלסטיק שהפרידו בין המחשבים, אך לא בין הכיסאות. כך
שיכולנו לראות את הילדים שישבו משני צידנו ולא יכולנו לראות את
מסך המחשב שלהם.
פעם ביום היינו מועלים קורבן לקדמה הטכנולוגית ונכנסים לחדר
הזה. כל ילד היה תופס את מקומו והאור היה מכובה כדי שנוכל
להתרכז במסך המחשב ולעבוד. "לעבוד" היה לענות על שאלות
אמריקאיות בהבנת הנקרא ובחשבון שצצו באקראיות על המסך על ידי
הקשת אנטר על התשובה הנכונה. התוכנה לא הייתה מתוחכמת במיוחד
כך שבתוך כמה דקות השאלות התחילו לחזור על עצמן והמבטים
המשועממים שלנו החלו לנדוד ברחבי החדר, מחפשים משהו יותר
מעניין לעשות או לפחות להסתכל עליו. החדר היה חשוך והדבר היחיד
שיכולנו לראות בבירור היה הילדים שישבו לצידנו. אני ישבתי על
כיסא צמוד לקיר ורק ילד אחד ישב לידי. אייל א'.
לומר לכם את האמת, נדמה לי שרוב הילדים בכיתה השתעממו יותר
ממני, כשאני השתעממתי הייתי מסתכלת על אייל א' לראות מה הוא
עושה. הוא אף פעם לא אכזב אותי, תמיד הוא היה עושה את הדבר הזה
המיוחד לו, שראיתי רק אותו עושה.
בלי להסתכל לצדדים, כשמבטו מרותק למסך המחשב, הוא היה מכניס את
ידו למכנסי ההתעמלות הקצרים והמבריקים שלו, מגשש אחר איברו
הזערורי, שולף אותו החוצה ומבלה את ארבעים הדקות שנותרו לסיום
השיעור בשפשופים נמרצים. הוא לא נראה כמו מישהו ששואב מהפעולה
המונוטונית הזו עונג מיוחד. הוא היה עושה את זה באגביות של ילד
שכוסס ציפורניים, מחטט באף או מגרד בראש.
הילדה שישבה מעברו השני של אייל א' אף פעם לא שמה לב למה שקורה
מצידה הימני, ידעתי את זה בגלל שניסיתי להשוות איתה רשמים
באחת ההפסקות. כשהיא הסתכלה בי בחוסר אמון אמרתי לה לחכות
לשיעור מחשב הבא ולראות בעצמה.
בשיעור שלאחר מכן היא כבר ראתה. כך גם ילדים מצחקקים אחרים
שנקבצו לשורה שלנו מרחבי הכיתה וכך גם המורה שהופיעה משום מקום
ולקחה את אייל א' החוצה.
בשעת חברה, לאחר ששלחה אותו להביא גירים, הסבירה לנו המורה
דבורה שלאייל א' יש בעיה ושהיא תבקש מאימא ואבא שלו לקחת אותו
לרופא מיוחד כדי לפתור אותה. "אני מאוד מבקשת", הוסיפה בקול
המורתי שלה, "לא ללעוג לאייל א' ולא להקניט אותו".
לא הבנו בדיוק את הבקשה של המורה דבורה. נראה לי שגם אם היינו
מבינים זה לא היה משנה במיוחד, כי בשבילנו הוא כבר לא היה
אייל א', הוא כבר היה ותמיד יישאר אייל בולבול.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.