עייפה היא הכרכרה אמר אחד הסוסים,
אכן, השיב לו ריעהו.
מדוע סוחבים כירכרה עייפה למות זו אמר,
חייבים אנו השיב ריעהו.
ומדוע חייבים בנטל אנחנו אמר הלה,
הורגלנו אליה בחלוף השנים השיב ריעהו,
וידברו כך ללא הפסק בכל תנועת הכרכרה.

ונהג הכרכרה עייף הוא ומשגיח בסוסים מבעד לשוטו המצליף,
ומכיר הוא את שפת הבהמות היושבות בארץ, ומבין הוא את צעקות
הסוסים,
ושיחת היא כאב לו,
וצריבה בעינייו הלחות,
ומעיכה בחזו הרפה,
ושחיטה לרוחו התשושה,
שונא את הבנתו בבהמות, ומתחרט עליה רבות,
מצליף בסוסים בחוזקה להשקיט את מילותיהם שלו הן מות,
ויצליף בבהמות,
ויקרא פסוקי חכמה המסיחים דעתו ומתווים דרכי הכרכרה,
ובשקיקה ישתה שירת עדנה המבארת נפשו,
לשכוח את שפתם מנסה בנחלת כישלונו,
וסוסי הפרא שבו נועצי שחור בלילה ארוך.

ותבוא הכרכרה לגשר הצר ושם נפלה,
ובכל צעקות סוסים וחריקות גלגלים יחייך הנהג לעצמו,
ובעת מתרסקים סוסיו, ונקרעים גזרי כרכרתו, מחייך הוא
עת קיצו.