הוא התעורר לאט.
הוא התעורר לו בבוקר, לאחר ששכב במיטה כמה דקות והסתכל על
המרפסת התל-אביבית משהוא שלו, החליט לקום.
העיף מבט במערכת בציפייה לקולות מעניינים שיבקעו ממנה, אבל רק
אותם דיסקים חבוטים.
המגבת שמשום מה התאימה למצעים של המיטה שלו הייתה יבשה לאחר
שהתייבשה לה לילה שלם, איתה על הכתף הוא מגיע למקלחת. רואה
עדויות חוזרות לשימוש תכוף הכלי הרחצה שלו.. השותפה שלו שוב
השתמשה לו בסכין הגילוח.

בזמן המקלחת עובר לו הדיאלוג של איך הוא יתעמת עם השותפה הלא
הגיינית בצורה מפתיעה לכוסית שהיא. בזמן שהוא חופף הוא הכין את
הדרך שבה הוא יאסוף את כל העובדות שנגדה ויציג אותם בצורה כלכך
חוטאת, שלא תוכל להגיב. לאחר שהוא מרח סבון נוזלי בשקל מהסקוטש
שהוא לקח מהמטבח(חדש, לא להגזים), וסיבן את גופו המתעורר, הוא
הכין את קווי התגובה לתשובת השותפה. בזמן הניגוב הוא סגר את
הפרטים האחרונים במה שבטוח יהיה נצחון מוחץ ותמידי על השותפה.
לאחר שלקח את הבוקסר מהמתלה שעל הקיר והתחיל ללכת חזרה לחדרו
כבר הרגיש את הנצחון.

לאחר התלבשות מהירה הלך לסלון, שאל את השותפה מה שלומה, ואם
היא השתמשה לו בסכין. היא אמרה שכן, בטעות. הוא חייך ואמר..
טוב, אז מעכשיו תדעי שזה הסכין שלי.
מרוצה על הטקט שהוא גילה בכל שלא הפרץ עליה כמו שתכנן הוא לקח
לו את הג'ינס מהארון השוכב שהוא קימבן, חולצה לבנה, קסדה קיק
לאופנוע והוא בדרך לצבא.

בדרך חולפות לו המחשבות השגרתיות של איזה דרך משעממת, כמה
רמזורים הוא יצטרך לעבור ואיך יש מספר כלכך גדול על כביש כלכך
קטן וישר להפליא.
שוב הוא כמעט מחליק, ושואל את עצמו אם היד החופשית מדי על
הברקס האחורי לא אובדנית משהוא.. מבפנים מחלחלת התחושה הזאת,
איך שהוא אוהב להתגרות בקצה ולראות את התוצאות, אבל לא עכשיו.
הש.ג מולו.. הוא נכנס מהר, מודה למזלו ששוב לא שמו לב לזה שהוא
על אזרחי.

לאחר חנייה מהירה, הרגשת מאצ'ו גברית בזמן שהוא מוריד את הקסדה
במקצועיות, ונפילת התחושה כשהוא מעיף עוד מבט על הקטנוע העכברי
שלו.
הכניסה למדור, "שלום" לשונאים, "מה קורה גבר" לאלה שבסדר ושיחה
קצרה עם החברה. החדר המסודר, הישיבה על הכסא הבתול שעמד בודד
כל הלילה, פתיחת המחשב עם אותה הססמא הארוכה בצורה מגוכחת,
בדיקת הדואר.

הוא רואה את השם שלה, במה שהוא יודע שיהיה עוד מכתב משוגע
לגמרי.
איזה שם משפחה צרפתי מגניב יש לה.. כיף להגיד אותו.
הוא קורא את המכתב במהירות שהייתה מעצבנת אותה, אחרי כל הזמן
שלה בטח לקח לכתוב אותו.

שוב הוא נדהם ממנה מחדש.
הוא מציין לעצמו שככל שהתחושה הזאת מתעצמת, תחושה אחרת מתעצמת
פי-שתיים - תחושת התסכול על העובדה שיש לה חבר, שהיא פוחדת
מאינטימיות איתו, ושקשה לה לדבר איתו סתם אחרי כל השיחות
העמוקות רצח שהיו לה איתו.

מבט חטוף על ערימת הדיסקים שמסודרת להפליא בין שתי הרמקולים
מזכירה לו שהוא שמע את כולם והצליח להתרגל אליהם. הוא שם איזה
דיסק בידיעה ברורה שהוא לא יגרום לפרפור בלב, בחזה שהוא גרם
בפעמים הראשונות.

הוא יוצא מהחדר לעשות ישיבת סטאטוס עם כל החברה. לאחר הישיבה
הוא חוזר לחדר, כל מוחו עוסק בשאלות מקצועויות, הוא קצת מתבאס
מהעובדה שהוא לא מנוצל במאה אחוז, הוא אפילו מאוד מתבאס, וזה
מה שמעסיק אותו.
הוא היה כולו בעבודה, שכח את כל שארית חייו, מוקדש לעולם
מקצועי שיצר בראשו, מתעלם מקיומו.

הצהריים הגיעו כבר, והוא הולך לאכול.
אחרי האוכל הוא מצטייד לו בכוס קפה, וסיגרייה והולך לשבת על
המדרגות מחוץ לבניין של המדור. שמח על היותו מעשן, על העובדה
שיש לו לגיטמיציה מלאה לצאת להפסקות מרנינות כאלה במהלך היום.

תוך שניה מוחו נסחף למחשבות על אותה ההיא, הראשונה שהוא פגש
שהבינה אותו. הראשונה שהוא אי פעם הבין.
הראשונה שהציתה את תקוות מושג האהבה מחדש,
שוב הוא מאמין ביכולתו לאהוב מישהי באמת.
אהבה חסרת סבון, אהבה רצחנית, אהבה מדממת,
אהבה שהיא רק להיום בלי אתמול.

הוא רוצה לממש את האהבה שלו, רוצה לפתוח את הסכר ולתת לכל המים
להתפוצץ.
לחיות איתה בלי להגן ובלי לחשוב,
זרימה שהיא כמו סחב עצים בנהר גועש - תמיד ממשיכה קדימה.
רוצה את הסקס המטורף והנסיוני, את הנסיעה באופנוע כבד בכבישים
קטנים על כל מני גבעות בצפון.

כל המחשבות האלה עוברות בשניה, בתחושה אחת חזקה, שאפשר לכתוב
איתה עוד כ-20 עמודים שלמים ולהפסיק רק בגלל שיגמרו המילים
והמטפורות יתחילו לחזור על עצמן.

בחזרה לעבודה עד הלילה, וכשהוא יוצא עם הקסדה בפעם האחרונה
באותו היום מהמדור, הוא נאנח בגללה. איך הוא היה רוצה לראות
אותה.

הוא יוצא לטיול עם הקטנוע למקום היחידי בת"א שבו אפשר לראות את
השמיים בלי לראות אף אור אחר, לילה בלי ירח, הוא רואה כל כוכב
שהוא יכול לראות, המראה המדהים הזה סוחף את עיניו מעלה מעלה,
והוא מכבה את האורות של האופנוע כדי שלא יפריע, הוא כבר מתקרב
לים ולבו מפרפר מאהבה ליקום המדהים הזה, אם היה מרשה לעצמו היה
בוכה עכשיו, מאושר שהוא חי.

הוא לא הרגיש את המכה ופתאום מצא את עצמו מוטל ליד הים, בצד
הכביש המוזר והלא רישמי הזה, האופנוע גסס לו בצידו השני והפסיק
לעשות רעש.
אחרי שניה הוא הרגיש חמימות מוזרה בבטן, תחושה נוספת אוששה את
העובדה שהוא משפריץ כמו מטורף.
שוכב על הגב, רואה את הכוכבים עם עיניים פתוחות לרווחה הוא
הסתכל על העולם המדהים הזה, מבין את היחס הבלתי נתפס של קטנותו
לעומת העולם.
שום דבר לא חלף לו כנגד העיניים, הוא לא חשב על ההורים שלו, על
אחיו ואחותו, על חברים שלו או על העבודה.
הוא רק חשב עליו ועליה עכשיו מחובקים אחד ליד השני, כשהיא
מרגישה את החמימות הזאת שהוא מרגיש, נושמים באותו הקצב,
ומשתפים את מחשבותיהם בלי לדבר. הוא הבין שכנראה הוא אוהב
אותה. כמה חבל לו שיש לה חבר, ושהוא לא אותו החבר. כמה חבל.
לאט לאט הוא התחיל לנשום יותר מהר, אבל כלום לא הפריע לו יותר,
הוא ראה את כל הכוכבים בעולם, הוא ראה את השמיים, ושמע את הים.
חשב רק עליה.

ככה הוא הפסיק לנשום, עדיין מסתכל למעלה לכוכבים כשמצאו אותו
בבוקר ליד האופנוע עם הקסדה זרוקה על הצד. הוא לא חייך, לא
בכה, סתם הסתכל בעינים מתות ומבינות כלפי מעלה.