היינו שישה חברה' בשכונה שכל הזמן שיחקנו ביחד: יענקל'ה, יגאל,
רחמים, אברמיק, רמי ואני. כולנו היינו מאותו בלוק. לפעמים היה
בא לשחק איתנו גם בועז ולפעמים ירון. אבל האמת היא שלא כל כך
אהבנו לשחק בחצר של הבלוק שלנו כי היא היתה די ג'יפה. הדשא לא
היה כמעט ירוק והיו תקועים בה עצים בצורה מעצבנת. אלה היו עצים
דקים שאי אפשר היה להתחבאות מאחוריהם, ומצד שני הם הפריעו לרוץ
ופעם אחת אני אפילו נתקעתי באחד עם האוזן וחטפתי זעזוע מוח.
שלוש שעות שכבתי במיון עד שהרופא הואיל בטובו לבדוק אותי ושלח
אותי הביתה. החצרות של בועז ושל ירון היו אפילו עוד פחות שוות.
הם היו קטנות עם שיחים דוקרים ואם כבר התחבאת או ברחת לסבך של
השיחים אז היו פזורות שם חתיכות חרה של כלבים למכביר. כולנו
הכרנו את השכונה שמעבר לוואדי. האמת שהיא היתה שכונה די דומה
לשלנו, אבל איכשהו יותר מטופחת, ויותר מאשר יותר מטופחת היא
היתה איכשהו יותר מתאימה למשחקים. הדשא היה ירוק מאוד ונעים,
היה מרחב להשתולל ובצדדים היו עצים גדולים שאפשר היה לטפס
עליהם ושיחים שאפשר היה להתחבא בתוכם. הבעיה היחידה היתה שהיו
שם גם ילדים, והם תמיד שיחקו בזמן שאנחנו עברנו שם, אז לצערנו
לא שיחקנו שם כמעט ורק לפעמים היינו עוברים שם בדרך לאיזה מקום
וקצת מתפרעים, בעיקר כשהיו שם מעט ילדים. אבל פעם בועז הציע
שנלך לשם ונתפוס להם את החצר ואם הם לא יתנו לנו לשחק שם נעשה
איתם מלחמה. אני לא הייתי אוהב כשבועז בא לשחק איתנו. קודם כל
הוא היה יותר גדול וצמחו לו שערות דקות באזור של השפם. חוץ מזה
הוא היה הכי משוגע מכולם וכל הזמן היו לו רעיונות מפגרים כאלה.
כשכולם שמעו את המילה מלחמה הם התחילו להתלהב, כי הם הכירו את
המילה מהטלויזיה, וישר החליטו לעשות מה שבועז הציע. אספנו כמה
מקלות ואבנים והלכנו לשמה. היו שם שלושה ילדים. שמנו את המקלות
רחוק והצענו להם לשחק כדורגל. הם דווקא שמחו. התחלנו לשחק. אני
הייתי עם רמי ושלושת הילדים מהשכונה נגד יגאל, אברמיק,
יענקל'ה, רחמים ובועז. באיזשהו שלב רחמים בעט והכדור עבר מעל
החולצה שסימנה את הקורה. בועז ישר התחיל לצעוק ולשמוח שזה גול.
אחד הילדים מהשכונה שמעבר לוואדי, שחר, אמר לו שזה היה בקורה.
אז בועז צעק לו "אמא שלך היתה בקורה!" בדיוק עבר שם איזה איש.
הוא עצר והתעניין אצל בועז לדעת מה הוא אמר. בועז השיב לו שהוא
לא אמר כלום רק שתיכף הוא ידחוף קורה לתחת של אמא של שחר.
הסתבר שזה היה אבא של דורון, עוד ילד ששיחק איתנו. אבל מה שלא
ידענו זה שאבא של דורון שוכב עם אמא של שחר, והוא כנראה לקח את
העניין עם הקורה באופן אישי. בהתחלה הוא האדים, אחר כך צעק
עלינו לעוף משם, אבל לא עפנו. ואז הוא הרים אבן ועשה את עצמו
שהוא זורק עלינו ובטעות האבן עפה לו מהיד ופגעה ברמי בראש. רמי
נשכב על הרצפה והתחיל לצרוח. ואז בועז ניצל את הבלגאן ודחף את
דורון על אבא שלו וגם הכניס מרפק לפרצוף של שחר. נהייתה מהומה.
כולם צרחו. הרבה שכנים ירדו למטה, כמעט כולם. אבל אנחנו לא
ברחנו כי היינו גברים. בינתיים התחיל לרדת גשם ונהיה מאוחר. כל
הדשא נעשה בוץ. בגלל החושך והערפל לא ראו כלום, אבל המשכנו
ללכת מכות. המבוגרים שהיו שם לא הצליחו להשתלט על העניינים
והאמת היא שהם בכלל לא רצו כי הם היו עצבניים עלינו וגם לא
הבינו איך אנחנו לא הולכים משם. בסוף הם גררו את הילדים שלהם
הביתה ואנחנו נשארנו. ירד לנו קצת דם, אבל קפצנו משמחה והתחלנו
לשיר "ניצחון - ניצחון". הגשם התגבר והפך למבול. נשכבנו על
הדשא עם הפנים לשמיים ופרשנו ידיים לצדדים. היינו מאושרים יותר
מאי פעם לפני כן ובעיקר אחרי כן. ברגע הזה הגיע אבא של דורון
עם עוד שלושה מבוגרים. הוא נתן לבועז בעיטה בבטן והם תפסו
אותנו באוזניים ושאלו איפה אנחנו גרים. זה כאב מאוד. ניסינו
להתחמק וצעקנו שאנחנו לא גרים בשום מקום, או על הירח וכל מיני
דברים כאלה. בועז הקיא על שניים מהם. בסוף בעזרת הרטיבות
הצלחנו להתחלק ולהתחמק מהם. בשלב הזה כבר לא היינו גברים. רצנו
בבוץ לכיוון הוואדי. הסתכלנו אחורנית וראינו שהם רודפים
אחרינו. היינו בהלם: כנראה שממש עצבנו אותם. אספנו אבנים
וזרקנו עליהם. בדרך דרכנו להם על כל הערוגות והשתילים ושברנו
את השמשות של המכוניות. הגשם הפך לברד. נהיה חושך מצרים. בקושי
ראינו איפה הוואדי. בסוף כשהגענו אליו ראינו שהוא מלא מים.
לרגע התלבטנו מה לעשות, אבל למזלנו קרה נס ונזכרנו שכולנו
למדנו לצלול. לקחנו נשימה ונכנסו פנימה. הוואדי היה רחב ועמוק.
אנחנו היינו מורגלים בלעצור את הנשימה כי היינו מתרגלים את זה
כל הזמן בבריכה של הפרדס. פתאום הרגשתי יד תופסת אותי מאחורה.
הלב שלי התחיל לדפוק במהירות עצומה. נתתי כמה בעיטות
והשתחררתי. צללתי יותר עמוק וחיכיתי על הקרקעית. החלטתי שהכי
בטוח להישאר בתוך המים. מדי שלוש וחצי דקות עליתי לשאוף אויר,
למרות שאני יכול גם ארבע. איבדתי כיוון לחלוטין. אחרי כמה
פעמים שמעתי קולות מרחוק. החברה' קראו לי. עניתי להם וצללתי
לכיוון שלהם. כשהגעתי לחוף הם הראו לי את אבא של דורון. הוא
שכב שם מת. הכלב שלי, פוזי, הגיע והתחיל ללקק אותו. סוף טוב
הכל טוב.

התפרסם לראשונה במגזין "צלילה".