כלוא בתוך קירות מרופדים.
שלוש ארוחות ביום.
כותנת.

"למה לא יכולתי לחלות בשפעת?", אני שואל את עצמי.
"סכיזופרניה, לא פחות ולא יותר, אם כבר להיות חולה נפש, אז עד
הסוף".
כל כך מתסכל להיות פה, וזה לא מזיז לאף אחד.
כל יום מגיעים אליי שלושה רופאים שונים, כל אחד מהם מנסה למצוא
תשובה, למצוא תרופה.
"אני רוצה ללכת מפה, זה הכל, לצאת!".

זמן לעוד טיפול פסיכולוגי. "מה זה יהיה הפעם?", אני שואל את
עצמי, "אולי מבחן כתמים, או אולי שיחה על הילדות העשוקה שלי".
"הם לא מבינים, אף אחד לא מבין איך זה להיות חולה ככה...
והקירות האלה, הקירות המרופדים האלה, שנמצאים פה רק כדי שיהיה
לי נוח לגרד בגב, בזמן שאני עם הכותנת. אני שונא את הקירות
האלה! שונא את החיים האלה".

והזמן חולף לו, יום, שבוע, חודש, שנה, ואני עדיין תקוע, אותו
תא קטן ומסריח.

"זה, זה ציור של פרפר", אני אומר לפסיכולוג שלי במבחן המי יודע
כמה של כתמי צבע.
"מה זה מזכיר לי?" הוא שואל. אפשר להגיד עליי שאני משוגע, אבל
בהחלט לא מפגר.
"זה מזכיר לי את הגטו", אני עונה, "וכמו בגטו, גם כאן אין
פרפרים".