[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ידיד נחמד
/
יהב זה תקווה באנגלית

הוא היה ילד מפגר, אבל לא מפגר במובן השכלי או משהו, אלא סתם
כזה מפגר שילדי השכונה מכנים מישהו שנראה להם מוזר. אבל הוא
באמת היה מוזר, גם בעיני. חברים שלי אפילו סיפרו לי פעם אחת
שהם ראו אותו משחק עם בדלי סיגריות שהוא אסף מכל הרחוב. הם
אפילו אמרו שהוא אכל כמה, אבל לזה כבר לא האמנתי. זה באמת נראה
לי מוגזם.
יום אחד, הייתי בדרך לחבר שלי, שגר כמה בלוקים לידי, ואז ראיתי
אותו יושב על החול שהיה מפוזר ליד אחד הבניינים, ומדבר אל
אבנים. התקרבתי אליו והסתכלתי על מה שהוא עושה. הוא לא שם לב
שאני שם בכלל. אחרי כמה רגעים שאלתי אותו אם הכל בסדר, ופתאום
הוא הרים את ראשו, הסתכל עלי, פער את עיניו וברח מהר. המשכתי
לעמוד שם והסתכלתי על האבנים שהוא השאיר מאחוריו, אפילו הרמתי
אחת כדי לראות אם יש בה משהו מיוחד שגם לי כדאי לדבר אליו,
אולי זאת אבן מתוחכמת עם כוחות קסם כמו אלה שרואים בקומיקס של
גארפילד או משהו, אבל לא היה כלום.
הסתובבתי לבדוק אם יש מישהו בסביבה, שלא יחשדו שניסיתי לשדל
אותו או משהו כזה או שיחשבו שאני משוגע, ולמזלי הייתה זו שעת
צהריים, השמש קפחה על ראשי והרחוב היה ריק מאדם.
המשכתי ללכת וכשהגעתי לחבר שלי, סיפרתי לו הכל. הוא אמר לי
שזאת לא הפעם הראשונה שיש סיפורים על המוזר הזה שמדבר אל דברים
או אוכל אותם. כשהוא אמר את זה, נזכרתי שבאמת לחלק מהאבנים היה
צבע יותר כהה, כאילו הן היו רטובות או משהו. בדרך חזרה הביתה
הסתכלתי לכל כיוון אפשרי, לנסות למצוא אותו, אבל הוא לא היה.
כנראה שזה חוק מרפי כלשהו, שאם מחפשים משהו אז לא מוצאים
אותו.
לאחר כמה ימים התחילה שנת הלימודים, אשר מרוב התרגשות לא
הצלחתי להירדם בלילה. בבוקר, התעוררתי מאוחר והזדרזתי להגיע
לבית ספר. את היום הראשון בחטיבת הביניים לא כדאי לפספס.
אבל הגורל רצה אחרת, והגעתי באיחור, ואילמלא האיחור הזה,
הסיפור היה נתקע בשום מקום. הגעתי מאוחר, וגיליתי שהילד המוזר
מהרחוב שלי שובץ בכיתה שלי. וכמה נפלא הדבר, הכיסא שלידו היה
היחיד שלא ישבו בו. מעניין למה...
בכל אופן, התיישבתי לידו לאחר שהתחנפתי למורה שלא תשלח אותי
למזכירות, והשתדלתי לא להתייחס אליו עד כמה שאפשר. התכנון שלי
היה שבהפסקה הראשונה אני מנסה למצוא מקום אחר, לא משנה עד כמה
גרוע הוא יהיה. במהלך השיעור, הילד המוזר, שכבר התחלתי לקרוא
לו סמסונג כי זאת המילה שהייתה תקועה לי בראש, העביר לי פתק.
למזלי, הוא בחר לשבת בשולחן הכי אחורי ופינתי שאפשר, אז המורה
לא שמה בכלל על המתרחש אצלנו. בפתק הוא כתב, בכתב יד כמעט ולא
קריא, "שומקום לא נכון," והיו המון קשקושים על הדף, כל מיני
קווים מזוגזגים, עיגולים עם איקסים בתוכם ושאר שטויות. מהר
שלחתי יד לקלמר החדש שדאגתי לאבזר במיטב השכלולים המשרדיים,
וכתבתי לו בעט שמחליף צבעים כמו דובוני איכפת לי: "מה?"
והעברתי לו בחזרה את הפתק.
הוא הרים את הפתק מהשולחן, הסתכל בו שתי דקות שלמות ואז שם
אותו בקלמר. בזאת נגמרה השיחה הכתובה שלנו. שאר השיעורים היו
שיעורי מגמה, אז כבר לא ראיתי אותו יותר לשארית היום.
בערב, דיברתי עם חבר שלי בטלפון וסיפרתי לו על מה שקרה לי. הוא
המליץ לי להתרחק מהמוזר הזה, כי הוא בטח יהרוג אותי יום אחד,
כמו שמראים בסרטים. אמרתי לו שיתנתק קצת מהטלוויזיה כי היא
שורפת לו את המוח, ואז המשכנו לדבר על שטויות שגרתיות של
אחרי-יום-הלימודים-הראשון.

ביום למחרת כבר לא איחרתי, אבל לתדהמתי גיליתי שאת הקלמר החדש
והמאובזר במיטב השכלולים המשרדיים - שכחתי בבית. מיד פניתי
לשכני לספסל הלימודים - הלא סמסונג הוא שמו ומוזרויות מקצועו-
וביקשתי עט. הוא הגיש לי את הקלמר והבנתי שמתפקידי לבחור את מה
שנראה בעיני כתחליף הולם לעט אסטרונאוטים עם ראשי צבע מתחלפים,
כמו זה שהשארתי בבית. בחרתי בעט פיילוט כחול שהשביע את רצוני.
ראיתי גם את הפתק מה"שיחה" של אתמול, ושמתי לב שסמסונג כתב
"מה?", בדיוק כמו שאני כתבתי, בכל מקום אפשרי על הדף שלא היה
מקושקש בציורים המוזרים שלו. צמרמורת עברה בגופי ומיד הזזתי את
הכיסא קצת, כדי לשמור מרחק. החזרתי לו את הקלמר ואמרתי תודה
בצורה מנומסת.
אחרי 20 דקות של שכרון חושים מסיפורי התנ"ך שמרטיטים לבבות בכל
העולם, הוא פנה אלי ולחש לי: "אתה יכול להשאיר אותו אצלך
ולהחזיר לי מחר." אמרתי לו שוב תודה מלווה בחיוך נחמד ומלא קסם
אישי שאני תמיד סוחב איתי לכל מקום.
בבית, כשעשיתי שיעורים, עדיין נשארתי עם העט שלקחתי מסמסונג,
ואחד מתחביבי הוא לפרק כל דבר שידי נוגעות בו, ובמקרה זה -
העט. אז התחלתי להוריד לו את הצ'ופצ'יק מלמעלה ולהחזיר אותו,
ואז כבדרך הטבע, עמדתי להכניס אותו לפה ללעיסה. לא יודע מה עצר
בעדי אבל הסתכלתי על מה שעמדתי לשים בפה וראיתי שבתוך
הצ'ופצ'יק המסכן הזה, שנמלה לא יכולה לחיות באושר מפאת חוסר
מקום משוויע נפש, סמסונג כתב את השם שלי על מצע של טיפקס. דקה
תמימה בהיתי במוצר היפני המרהיב אשר עבר את ההתעללות הישראלית
הראשונה שלו ולא ידעתי מה לחשוב.

בלילה חלמתי חלום. חלמתי שאני קשור לכיסא של רופא שיניים ולא
יכול לזוז. כנראה הרדימו לי את הרגליים בזריקות או משהו. ואז
פתאום, סמסונג מגיע עם חיוך מופרע על הפרצוף ומספריים ביד.
חשבתי שהוא עומד לגזום לי את השערות באף או משהו, ואז הוא לקח
קצוות שיער והלך. כשחזר, הוא מדד את מידת הנעליים שלי, ולקח
טביעות אצבעות, דגימת רוק מהפה עם מקל אוזניים, הסתכל לי
באישונים, ממש כמו רופא אמיתי. הוא אפילו רשם את כל הרישומים
שלו במחברת עם עט מגניב כמו שיש לי, שמחליף צבעים. רק שבסוף
ה"בדיקה" הוא התחיל לנגב את הפרצוף שלי בסמרטוט לח.
כשהתעוררתי ראיתי שאת הכרית כיסיתי בריר, כמו שאני תמיד עושה,
ולא הצלחתי להירדם עוד.
ברצוני להודות למערכת החינוך המופלאה שלנו, שדאגה לתקוע את
החגים בתחילת שנת הלימודים (או להיפך), ולכן שלושה ימים תמימים
הציקה לי המחשבה על סמסונג. אולי הוא באמת מנסה להרוג אותי כמו
שחבר שלי אמר? אולי הוא באמת כזה מוזר והוא רוצה לאכול אותי
כמו שהוא ניסה לאכול את האבנים? לא הצלחתי להבין.

ביום שבו חזרנו ללימודים אחרי חגיגות השנה החדשה, הגעתי לכיתה
כולי מתח ועצבים לקראת הפגישה המחודשת עם סמסונג. רציתי לשאול
אותו מה הוא עשה ביום ההוא ששאלתי אותו אם הכל בסדר והוא ברח.
הגעתי לכיתה כעשר דקות לפני הצלצול והוא כבר ישב במקום שלו
ובהה בקיר. הוא נראה כחושב, אבל נראה לי שהוא לא חשב על כלום,
כי הוא היה סמסונג, וסמסונג לא חושב. באתי והתיישבתי לידו.
אמרתי בוקר טוב אבל הוא לא שמע אותי. כנראה שהוא חשב חזק
מדי...
נגעתי לו בכתף ואמרתי בוקר טוב ואז הוא מצמץ והפנה את ראשו
אלי. הוא ראה אותי ואמר בוקר טוב בצורה שמחה ביותר, עם חיוך
מאוזן לאוזן. כבר פחדתי שהפרצוף שלו יקרע אם הוא יחייך עוד
רגע.
התיישבתי בכיסא ואמרתי: "תגיד, זוכר את היום ההוא, לפני
שהתחלנו ללמוד, שראיתי אותך יושב בחול ליד הבניין ההוא?" והוא
הנהן עם הראש לחיוב. "אז רציתי לשאול אותך," המשכתי, "אני זוכר
ששמעתי אותך מדבר אל מישהו או משהו. מה קרה שם?"
סמסונג עשה פרצוף רציני, התמקם בכיסאו כמו מישהו שעומד לדפוק
הרצאה מפה ועד למכסיקו ואמר: "כלום."
"מה כלום?" שאלתי בתדהמה. אחרי הכל, ציפיתי לפחות לאיזה תירוץ
עלוב אם לא להסבר מדעי על היווצרות בני האדם והוא אומר לי כלום
כאילו זה סתם סיבה לקניית חלב במכולת.
"כלום," הוא השיב, "מה אתה רוצה שאני אגיד לך, שחייזרים באו
לקחת אותי אז שיכנעתי אותם שאני מוזר מדי ולא מהווה מדגם מייצג
של אוכלוסיית בני האדם על פני כדור הארץ?"
"לא...אהה...אבל..." גמגמתי, "אתה בכל זאת דיברת אל עצמך,
לא?"
"אז דיברתי לעצמי, אז מה?!" הוא ענה בכעס, "אתה וגם אף אחד אחר
לא תגידו לי מה לעשות."
"טוב...סליחה, לא התכוונתי לעצבן אותך," אמרתי. "אבל אפשר
לשאול עוד דבר קטן?"
"מה?" הוא אמר ככפוי טובה.
"איך קוראים לך?" שאלתי בנחמדות אין סופית.
"קוראים לי יהב" השיב הלז.
"אוקי, נעים להכיר," אמרתי, "ואני גיל. בא לך לבוא אלי היום
אחרי בית ספר?"
"בכיף, אבל לא להרבה זמן, כי יש לי משהו לעשות אחרי זה," הוא
ענה.

אחרי הלימודים, הגענו אלי הביתה. הצעתי לו משהו לשתות והוא
ביקש רק מים, אפילו לא קרים. אחר כך שיחקנו קצת במחשב ואז הוא
אמר שהוא צריך ללכת. שאלתי אותו איפה הוא גר והוא אמר "פה,
קרוב." אפילו הכלב שלי ראה בו משהו מוזר ולא הפסיק להריח אותו
ולהביט עליו כמו על עצם עסיסית שרק מחכה שינגסו בה, משהו
בסגנון הפלייבוי...
ביום למחרת הוא לא הגיע לבית ספר וגם לא ביום שאחריו. בערב
הלכתי לזרוק זבל, ופתאום ניגשה אלי מישהי שנראתה מבוגרת ממני
בשנה-שנתיים ושאלה אותי אם אני גיל. השבתי בחיוב והיא אמרה
שהיא אחותו של יהב, ושהוא מרגיש לא טוב, אז הרבה זמן הוא לא
יגיע לבית ספר. אז שאלתי מתוך נימוס אם הוא רוצה שאני אביא לו
שיעורים או משהו, והיא אמרה לי שלא צריך, הכל כבר מסודר. היא
רק ביקשה ממני שאני אשמור ממנו מרחק, כי הוא רגיש ולא טוב שהוא
יסתובב עם ילדים אחרים.
חזרתי הביתה בלי להפסיק לחשוב על זה, ואפילו בלילה חלמתי עליו.
חלמתי שאני הולך ברחוב ומישהו זורק עלי אבנים קטנות.
כשהסתובבתי ראיתי אותו, וכשהוא שם לב שהסתובבתי הוא התחיל
לברוח, אז רצתי אחריו. ברגע שתפסתי אותו, כי הוא בכל זאת מפגר
ולא רץ מהר, שאלתי אותו למה, וברגע שהוא פתח את הפה שמעתי רק
נביחות, ממש כאילו שהוא כלב. לפתע התעוררתי וראיתי שהכלב שלי
יושב בחדר שלי ונובח שאני אוציא אותו החוצה. השעה הייתה מוקדם
בבוקר ועדיין היה קצת קר, אפילו שזה היה קיץ. כשיצאתי עם הכלב
שלי החוצה, ראיתי את סמסונג נכנס למסחרית כחולה, וההורים שלו
עומדים ליד ומסתכלים פנימה. גם אחותו הייתה שם. היא ראתה אותי
מרחוק, אבל לא התייחסה אלא המשיכה להסתכל על סמסונג והמכונית.
כשהמכונית נסעה וההורים שלו נכנסו פנימה, ראיתי שאחותו מתחילה
לצעוד לכיוון שלי. הלכתי גם לעברה ושאלתי אם קרה לו משהו, אחרי
הכל הוא ידיד שלי מהכיתה...
היא אמרה לי שבלילה היה לו התקף והם החליטו לנקוט אמצעים
ולאשפז אותו במלפ"ק, מוסד לילדים עם פיגור קל. אמרתי לה שהוא
נראה לי בסדר גמור, כי לא נעים להגיד שאדם שמלקק אבנים צריך
להיות בבית משוגעים ולא במלפ"ק והיא רק הנידה בראשה. היא נראתה
עצובה. שאלתי אותה אם בא לה ללכת לקניון בערב, או סתם להסתובב.
היא אמרה שכן.

בערב נפגשנו, וסיפרתי לה על החלומות שהיו לי, שסמסונג בדק אותי
כמו דוקטור והחלום שהוא זרק עלי אבנים וכו', והיא צחקה. היא
אמרה לי שהוא בכלל לא האח האמיתי שלה, שהם אימצו אותו כשהוא
היה קטן, ורק מאוחר יותר הוא התחיל לפתח את הפיגור הזה, והם
החליטו להשאיר אותו כי ההורים שלה אהבו אותו מאוד, אבל היא לא
ממש אהבה אותו כמו ההורים שלה, כי הוא היה רכושני. כל דבר שלו
היה צריך להיות במקום. אפילו אם הוא אומר שזה לא מפריע לו, זה
כן מפריע לו. הוא אפילו העיר אותה באמצע הלילה כדי שתחזיר לו
את הזכוכית מגדלת או את הדיסק שהיא לקחה לשמוע.
מה שהיא אמרה הזכיר לי את העט שלקחתי ממנו. כנראה זה מה שגרם
לו להשתגע... בכל אופן, כשכבר התחיל להימאס לנו מהקניון העלוב
שבעירנו הקטנטונת, ליוויתי אותה הביתה. כשנפרדנו, התחלתי ללכת
לכיוון הבית שלי ואז הרגשתי שמשהו פגע בי מאחור. הסתובבתי
וראיתי שהיא זורקת עלי אבנים.
היא צעקה לעברי: "לא היית צריך להתחיל לדבר בכלל עם האח שלי!"
" אתה סתם מפגר! תתרחק ממני, משוגע!" ופתאום, לפני שהספקתי
להגיב, אבן דיי גדולה פגעה לי בראש ונפלתי.

בבית החולים, התעוררתי לאחר יום של שינה כשההורים שלי יושבים
ליד המיטה שלי. הם שאלו אותי אם אני זוכר משהו ממה שקרה ואמרתי
שכן, וביקשתי לראות טלוויזיה. למזלי, כותב הסיפור רצה שיהיו
כבלים בטלוויזיה שהייתה לי בחדר בבית החולים, אז החלטתי לראות
ערוץ הקניות. זה אחלה ערוץ דרך אגב...
הם סיימו למכור משאבה מהפכנית ליצירת ואקום בשקיות מזון ועברו
למוצר הבא - עט אסטרונאוטים מהפכני עם ראשי דיו מתחלפים - ממש
כמו שלי. הבונוס לכל מי שמזמין היה סתם עט פיילוט פשוט בצבע
כחול.

בטח מייצרים טונות של עטים כאלה בסין...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אמנות יותר
חשובה
ממתמטיקה!!!




(תזכורת זה)


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/11/02 11:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ידיד נחמד

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה