ואת תמהרי נורא הביתה ותתפסי מונית עם איזה אחד שהיה במקרה
לידך. את תשאלי "אממ, לאן אתה צריך?", חוששת שישים לב שבהית
לרגע בעיניים הירוקות שלו, וכשהוא מסובב ראשו בעדינות לילית
לענות, תסדרי את שיערך מאחורי אוזנך ואולי אפילו תחייכי חיוך
קטן, "רוטשילד", הוא עונה בקול עמוק כששפתיו האדומות עטופות
באור רך מן הכאוס שבחוץ. תגדילי לחיוך מאופק וביישן כשתשמעי כי
אתם נוסעים לאותו יעד. ותגניבי מבטים לעבר עצמות לחייו
הבולטות, כאילו צוירו בעיפרון עדין, תחקרי את הצללים המוטלים
על ידי תווי פניו ותתהי אם הגבות שלו יותר יפות משל ההוא
בתיכון, ותלחשי לעצמך בלב, "תפסיקי כבר לבנות מגדלי קלפים
כשאין לך על מי", תראי את צללי הטיפות שעל החלון, על פניו
היפות, ותנסי אולי קצת להתקרב, כאילו מסדרת ישיבתך. כשהנהג
יעצור עצירה פתאומית ברמזור לא החלטי, וישים העלם יד על כתפך
מדאגה, תשימי את ידך כאילו ברפלקס על שלו, תחייכי ותגידי תודה
בקול חלוש, לאחר הצמרמורת הנעימה שעברה בגופך. כמעט ותעבירי
ידך בשיערו השחור והמבריק, כאילו והיה מעשה טבעי, ותיזכרי כי
אין הוא שלך, אבל רגע, אולי יהיה.
וכשהוא ירד כמה פניות לפנייך, תכאבי לך בשקט ותרביצי ללבך על
שהיה כל כך ביישן וחסר ביטחון, ותגידי לעצמך בלחש שאין סיכוי
בשבילך, בחיים, אף פעם.
תרדי מהמונית ותלכי-תזחלי הביתה, כשאורות רחוב שהיו דלוקים דקה
לפני שירד, עכשיו כבויים, ולא יכולים להאיר דרכך. אבודה,
מרגישה כי לעולם לא יידלקו שוב, שהמצב יישאר כך לנצח וכי ייאוש
הוא הפתרון הטוב ביותר. מרגישה כי עברו חודשים בחושך הזה,
בערפל סמיך של בדידות ואופל, ולאחר שהתייאשת כבר לחלוטין,
פתאום שוב האורות,

יידלקו.







ואולי יש דברים שקורים רק פעם אחת בחיים, רק בגלל שאנחנו לא
נותנים להם לקרות שוב?
אולי רק צריך להסיר כל תכנון מלבנו ולהשאיר את הרצון, את האהבה
לאהוב?
אולי?
אולי.