מרגישה כמו גרביל  לחוץ,
גרביל מחוץ,
גרביל שאכל  חצי מנה במקום שתיים
כמו חתול שמעכו לו את המעיים.

כמו נשר שגזלו ממנו פיסת שמיים,
לפעמים כמו כוס שאין בה מיים
מסתובבת בקניון שאין בו חנויות,
פורסת לחם שאין בו אלא קרום
מטיילת בעיר שאין בה נפשות חיות,
מחפשת  משהו בהיר
שאולי יום אחד יוכל הכל להבהיר
שרצים להדביר.

התזוזה שלי לא משנה דבר,
התנועה שלי לא מלווה איש
דיבוריי לא   מזיזים שום אדם

וכמה חבל כמה חבל... רייקנות מעוותת בתוך החלל
והכל יתערבב לתוך גוש  גדול..
אך איש לא יכול, איש לא יכול.