בלונה פארק לא עליתי ברכבת הרים ולא צרחתי "ווא" לכל גל שתקף
אותי בשל העיקולים המזדמנים, רק בסיום כשהילדים הלכו כמו מטוסי
פוגות לכיוון הבאלרינה הענקית אני נתקפתי בבחילה הזאת.

נתקפתי במחנק איום  כל סיבוב של הבובה הענקית. מעניין שהיא
מענטזת יותר מכל "פריחה" מצויה. גם עשויה ממתכת וגם מרימה את
כל הלונה פארק בצמוד לקיר הבטון.כשירדתי מן הסחרחורת הענקית
הלכתי בצעדים מבולבלים עד לספסל הראשון כמעט מקיאה את נשמתי.

"אבא'לה" לקח אותנו ללונה פארק בחופשת סוכות ואנו הזדנבנו
אחריו כמו שיירה של מלווה מלכה, הבת שלי ליד הגמל המעופף הביטה
בי בזכוכית מגדלת ושאלה אותי, "תגידי מה קרה לשפתיים שלך?"
אני הבטתי בעיניי עגל מצפינות סוד כמו גולם של פרפר, "אה, סתם"
ולא יודעת מה אמרתי בהמשך.

אוויר אחר היה באוויר. זה היה אוויר הסתיו שמביא עמו שקיעות
אדומות, מול הגלים ישבתי בערב הקודם חופנת את ראש אהובי בין
זרועותיי, והוא אמר לי ביום הולדתו, "מי היה מאמין, שאשב עמך
באותה שנייה
שאעשן סיגריית יום הולדת".

כשהיינו באוויר הבטתי למטה לגני התערוכה ונזכרתי בלילה השחור
ההוא מחודש יוני. איך נכנסתי למכונית שלי ונסעתי לשבוע הספר,
כל הדרך היה לי רוח במפרשים והייתי בטוחה, שאעמוד אחר כבוד ליד
כל הסופרים ואחתום כמו שהם יודעים לחתום בהקדשה צנועה על שני
הספרים שלי. בשעה שהרחתי את ריח  השיער הלבן של המו"ל התחלתי
לקבל רעידות קטנות של פרקינסון, וכמעט התעוותי על הדשא הירוק
שקיבל צבע שחור בלילה ההוא.

מעניין שקיפלתי את הזנב והלכתי כל עוד נפשי בי כאשר נאמר לי
שעליי לבקש רשות מבעל הדוכן. הספרים שלי נותרו יתומים ואני
הלכתי כל הדרך עד לרכב שלנו נחנקת מן האוויר שיצא ממני. ממעוף
הגמל המעופף גני התערוכה נראו עכשיו באור בהיר, שעת אחרי
הצוהריים המוקדמות והנוף עדיין פרוס לענפים בגוונים ירוקים.

בלילה הקודם שכבתי על המיטה נזכרת בשקיעה שלנו, ובנשיקות שהיו
לחתן יום ההולדת, ונזכרתי בילדים שלא יהיו לנו. נזכרתי שיכולנו
לחיות את חיינו יחד כל השנים שלא היינו יחד, נזכרתי שעכשיו אני
חייבת ללמוד לשחק בלונה פארק והתעופף כמו הגמל המעופף  מעל
העצים של פארק הירקון כדי לפגוש את אהוב נעורי.  כבר המון
חלומות חלמתי על פרוסות הלחם שאני מכינה לו לקראת יום העבודה,
והוא בכלל לא אלוהים ולא יורד מן השמיים, והוא בכלל אינו האל
הטוב שיביא לי את הישועה.

בערב הקודם נהפכתי ל"פריחה" מצויה, ובלי שביקשתי הוא מצץ לי
שפתיים. ברכב לידינו הייתה משפחה שלמה, שהדליקה אור במכונית
וכמו האירו עלינו כדיי לראות, כיצד בוקע מן המושב ליד הנהג
שירו האחרון של אלטון ג'ון, "I want love".

בערב הבן שלי הזמין שתי פיצות ענקיות וקולה וישר קלט שיש לי
משהו על השפתיים. "תגידי, מה יש לך על השפתיים?" שוב אני
ממציאה את הסיפור ההוא על המכה והחבורה והפנס ההוא שנתקלתי בו.
"אה נדמה לי שנכנסתי בקרוסלה של הרקדנית ה"פריחה" בלונה
פארק"....