הולך לעבודה, לא חושב על כלום. אי אפשר לחשוב כשאתה חי על קפה
וישן שעתיים בלילה. למי אכפת, לא אכפת, רוצה. לישון. קודם
לעבוד, ואז לישון. ככה צריך, ככה כולם, ככה אני. איש מכונה. לא
חושב על כלום.
מגיע, מסמכים על המחשב, שולחן, מכתבים, לעשות, לכתוב, להדפיס,
לצלם. לאנץ' עם המזכירה. בחורה יפה, עם שכל, אבל לא עכשיו, אין
זמן לשיחות נפש. מתי אני כבר אכיר אותה. צריך. לחזור. מהר.
מאחר. מסמכים, קפה, קפה, קפה, סוכר קפה קקי. מסמך, לשלוח,
לצלם. נרדם על השולחן.
מהר הביתה. אף אחד לא מחכה לי שם, אבל אני חוזר, למי אכפת, ככה
כולם, ככה אני. הודעות במזכירה, חברים מחפשים, אין כוח, לא
עונה, סוגר, מנתק, מנסה לישון, לא מצליח. קחו אותי מכאן, קחו
אותי מכאן.
עוד יום, עוד קפה. זה לא נעצר, העולם הזה, זה תמיד ממשיך.
טיסה. ארץ אחרת, אותם עסקים. מסמכים, אנשים בחליפות, זה לא
אני, זה לא אני. הכל סתם. למה אני עושה את זה, למה אני כאן. כי
אין לי כוח לעצור, אין לי אומץ. אין לי את זה. אני חתיכת כלום.
אני נותן לחיים לקחת אותי ולא לוקח את החיים. קחו אותי מכאן.
ישן במלון, אנשים מחייכים אלי, אבל הם חייבים, על זה הם מקבלים
כסף, והם יודעים שהבוס מסתכל. וזה לא שהם שונים ממני. גם אני
חי בשביל הבוס. הבוס מסתכל. הוא תמיד מסתכל. והם גם בטח בודדים
כמוני, הם חושבים שאני לא יודע? שאני לא רואה את זה? כולנו
אותו הדבר אחרי הכל. נפלטנו לתוך עידן "מודרני", עידן שאמור
לספק לך יותר זמן חופשי, ובמקום זה אתה מוצא את עצמך מתעסק רוב
הזמן בשטויות, בהבלי העולם הזה, מסתובב ממקום למקום באוטו שלך,
מאחריות לאחריות, עבודה, טלוויזיה. רואה פחות ופחות אנשים,
מסתגר, לא חי, רק עובד. לילות ארוכים לבד, ימים קצרים. לאף אחד
לא אכפת ממך, החיוכים מזויפים, משלמים להם כסף. אפילו בהולנד,
שהרגשת שם ממש טוב, חי, בטבע. גם שם שילמו לבלונדינית שתחייך
אליך בשביל שתישן במלון הזה ולא באיזה אחד אחר.
קם. כל יום במיטה זרה, אבל קם לאותו חרא. למה אני לא עוצר? כי
אני לא יכול. אני צריך שיעצרו בשבילי. תוריד אותי כאן,  נהג
מונית, אני משלם לך בשביל זה. הוא מוריד אותי. עוד פגישה,
מסמכים, קח את זה, תן לי את זה. מסעדה, לאנץ', חיוכים מזויפים,
איך לא נמאס לכם כבר, כי אני יודע שלי כן. תנו לי קפה. לא, תנו
לי שני קפה, אני צריך את זה, אני לא ישן בלילה ואני חייב
לעבוד. מהר.
מגיע לחבר, מתרסק על המיטה שלו, ישן 16 שעות. הקפה הזה יעיל עד
לשלב שהגוף שלך מכריח אותך לנוח, אתה לא יכול לעבוד עליו. אתה
יכול למתוח אותו קצת, אבל אף פעם לא לעבוד אליו. והחבר שלך לא
מבין איך אתה חי ואיך אתה תמיד שוכח את זה, ואיפה אתה כבר
בכלל, לא רואים אותך יא חרא, תתקשר. מבטיח. ביי. צריך ללכת,
אין זמן. מחר.
קם. קפה, לא, שניים, לא, שלושה. היא כבר לא הרימה טלפון. לא
זוכר מתי, לא זוכר אותה, איך היא נראית, איך קוראים לה, נו,
הזאת. הוא אומר שהיא הייתה טובה אלי, אבל מי זוכר, למי אכפת,
לי יש.
מה? ער? ישן? לא יודע. רחוב. ללכת. כמו כולם, ללכת כמו כולם,
לא לעצור. החיים האלה לוקחים אותי, אני רוצה לעצור אבל לא
יכול, איו לי את הכוח, אין לי את האומץ. קחו אותי מכאן,
תעצרו.
התקף לב. אמבולנס, אנשים, רעש, אקשן. הם כאן לא כי אכפת להם,
הם כאן כי תמיד מעניין לראות מישהו שכרע תחת העומס. כי ככה הם
מרגישים גיבורים, כי ככה הם יודעים שהם יותר טובים ממך, שהנה
חשבנו שאנחנו גם גרועים, אבל תראו שוכב כאן על הכביש מישהו
פחות טוב מאיתנו, הוא לא הצליח להתמודד, הוא נפל, ואנחנו עדיין
כאן. יש תקווה, נעשה את זה. וגם האמבולנס לא כאן סתם. משלמים
להם. זה העבודה שלהם. אבל הם לא מחייכים.
גם הרופא לא מחייך. הוא אומר שיותר מדי עומס, שעות, אין שינה.
משהו. לא מבין. אני כבר לא שומע, אני רק אומר לו דבר אחד:
קח אותי מכאן, לי אין אומץ, אני צריך שיעצרו בשבילי. תעצור
בשבילי. קח אותי מכאן.
אבל הוא לא עוצר, האמבולנס ממשיך לנסוע. הוא לא מבין אותי, אף
אחד לא מבין אותי. החיים ימשיכו, אני אמשיך, כי אין לי אומץ
לעצור. והרופא מסתכל עלי, ולרגע נדמה לי שהוא מבין. גם הוא
רוצה לעצור, גם לו החיים לא מתאימים, אבל הוא ממשיך. כשאתם
באים, קחו גם אותו.